בירה בטורונטו

בטורונטו אך ורק מונופול ממשלתי בשם LCBO מורשה למכור אלכוהול. ה-LCBO הוא קניין האלכוהול הגדול בעולם. זה אומר שאין בירה למכירה בסופרמרקטים, מינימרקטים ואפילו ברוב המסעדות. אז איך קונים בטורונטו בירה? ובכן יש 3 אופציות:

1. להיכנס לאחת מ-600 חנויות ה-LCBO – חנות ענק יפה ומפונפנת שנראית כמו חנות דיוטי פרי. הבעיה עם חנויות אלה היא שהן כלליות ויש בהן קצת מהכל ולכן אין התעמקות בכלום. מבחר הבירות בחנויות אלה משתנה בהתאם לעונות השנה. בחורף המגוון מצומצם לשאריות שנותרו מהקיץ ול-fast movers.

2. להיכנס לאחת מחנויות רשת The Beer Store – חנויות קצת מוזרות בהן יש פאנל ענק על הקיר עם הלוגואים של כל הבירות שבחנות ומתחתיהם המחיר לפי גודל האריזה. הלקוח אומר למוכר מה הוא רוצה או מצביע על הפאנל, משלם ואז ממתין ליד מסוע המזכיר מסוע מוקטן של מזוודות ממנו יוצאת ההזמנה בארגזים. הבעיה עם החנויות האלה היא שהן בבעלות קונצרני הבירה הענקיים ולכן המגוון בהן מצטמצם למגוון בירות המיינסטרים הזולות יחסית של הענקים.

3. להיכנס למסעדה או מלון עם רשיון מכירת אלכוהול מטעם ה-LCBO ולשתות שם.

אני כמובן ביקרתי בכל שלושת הפורמטים, אפילו מצאתי כמה בקבוקים לקנות בחנות של ה-LCBO אבל ללא ספק ההעדפה שלי היתה לאופציה השלישית וכך הבר הקטן בבית המלון שלי הפך לחדר השני שלי בטורונטו. בין הבירות שטעמתי בטורונטו היו הבאות:

1. Moosehead – אחת הבירות הפופולריות בקנדה. לאגר בהיר צלול מרווה, נעים וזורם בקלות עם 5% אלכוהול. כנראה שהייתי צמא כי היא פשוט נגמרה לי במהירות מפתיעה.

2. Cracked Canoe – בירה אם שם יפה ולוגו מפתה הכולל ראש צבי המרמז על הקשר למוסהד. הבירה עצמה היתה הרבה פחות מרשימה. זו היתה לאגר לייט בהירה וקלה עם 3.5% אלכוהול. בקיצור אכזבה.

3. Alexander Keith’s IPA – בירה ששמעתי עליה המלצות מכמה מקומיים. שייכת לקונצרן הבירה הגדול בעולם AB_Inbev. הבירה אמורה היות IPA כשותי. בפועל זהו פייל אייל נחמד עם ריח פירותי קל שהזכיר לי גרבר שכנראה מגיע מהכשות וכנראה עם מרירות קלה. 5% אלכוהול.

עוד היו בבר סמואל אדמס בוסטון לאגר מארה”ב  ו-1664 חיטה מצרפת.

לסיכום, מכל הבירות הקנדיות ששתיתי בטורונטו הכי אהבתי את מוסהד. הדבר הכי טוב בחוויית הבירה הקנדית בנסיעה זו היה 24 שעות שביליתי בברוקלין בדרך חזרה ארצה… אבל על כך בפוסט הבא.