סומלייה באיצטדיון

השבוע התקיימה תערוכת היין המסורתית "סומלייה" של סטודיו בן עמי. השנה בשונה משנים קודמות התערוכה עברה מהיכל התרבות להיכל נוקיה. שינוי הלוקיישן שינה את החוויה, עדין לא החלטתי אם לטובה או לרעה. אנסה לסכם את חוויותי…

מזמן לא טעמתי יין. אני שותה יין כל שבוע אבל מסיבות שונות בשנה האחרונה יצא לי להשתתף בפחות טעימות ואירועי יין מבעבר וכמדומני גם לא ביקרתי באף יקב. אי לכך בבואי לסומלייה הרגשתי שהחלדתי. טעם היין כבר לא התפרק לי לגורמים על הלשון והאסוציאציות באו ביתר קושי לעומת העבר. באתי לא ממוקד, ללא אג'נדה של מה אני רוצה לטעום והיכן.באתי ללא מחברת טעימות. גם הלוקיישן החדש הוציא אותי מאיפוס אבל התעשתי כעבור שני יינות ונכנסתי לעיניינים.

הלוקיישן החדש מעלה פלאשבקים מאירועים אחרים שאורגנו בהיכל נוקיה כמו תערוכת ברמנ'ס ותערוכת בירז. בשונה מהנ"ל, ריבוי המציגים, חייב הוספת שטח למציגים גם על הפרקט. ההפרדה בין המציגים על הפרקט למציגים בטבעת העליונה המקיפה את ההיכל יצרה למעשה שתי תערוכות או אם תרצו שני מעמדות. למעלה היו היקבים הגדולים והמעניינים ולמטה הושלכו יקבי הבוטיק הקטנים וחסרי המעות. בגלל מבנה המעגל העליון, הבנוי כמעין מסדרון מעגלי גדול המאפשר דוכן אחד בלבד בכל קטע, המבקרים נאלצים לנוע ללא הרףכאילו היו על טיילת ובכל פעם עומדים מול דוכן אחד בלבד. בשונה מהיכל התרבות בו כמעט מכל דוכן ניתן היה לראות דוכנים אחרים ואנשים שמסתובבים. מבנה זה גם הקשה על המעבר מאזור אחד לאחר, כך שאם רוצים להגיע לדוכן הממוקם בצד השני של המעגל, יש ללכת את כולו. יש בכך יתרונות – נאלצים לראות את כולם, אבל גם חסרונות – זמן שמתבזבז ואנשים שנתקעים בדרך ולא מגיעים בסוף ליעדם. לי הארוע בנוקיה הרגיש יותר עממי ופחות פלצני לעומת סומלייה בהיכל התרבות היוקרתי והפלצני. ישנם יינות שזה היטיב עמם וישנם כאלה שדווקא הפלצנות הולמת אותם יותר.

מלבד הנ"ל, לתחושתי השנה כל התערוכה היתה בסימן פחות. נראה לי שהשנה היו פחות מציגים, פחות יינות ופחות מבקרים. ואולי זה הלוקיישן האחר שגרם לכך שאראה בכל פעם מציג אחד בלבד ורק חלק קטן מהקהל ולא את כולם יחד. אמרתי שנראה לי שהיו פחות מציגים, אולי זה משום שהשנה בלטו בהעדרם כמה מציגים מסורתיים כמו הסקוטית (דלתון), תבור (החברה המרכזית), פלאם ואחרים. ואולי הם לא נעדרו, אלא רק לא סיימתי את ההקפה ולכן פיספסתי.

בגזרת היין, טעמתי לא מעט יינות. כהרגלי, העדפתי לטעום יינות של היקבים/יבואנים הגדולים. למרות שרשמתי לעצמי רשמי טעימה, אנסה לאתגר את עצמי ולתאר כל יין שטעמתי במילה אחת אסוציאטיבית שעלתה בראשי בעת הטעימה. נראה איך זה עובד:

פיוז'ן לבן – ריזלינג 2010 (כמדומני) – אננס

ויתקין קריניאן (לא זוכר שנה) – שיכר תפוחים (סיידר)

ברקן סדרת אסמבלאז' צפית 2009 – בננה

טפרברג מריטאז' 2009 בלנד בורדו – דובדבנים חמוצים

טפרברג רזרב מלבק 2009 – שזיפים מיובשים

צ'ילאג קריניאן 2009 – מערה אפורה

צ'ילאג סולו מרלו 2006 – טחוב ומערתי

בניימינה שרדונה unoaked 2010 – דגנים מקורמלים

בניימינה שוהם שרדונה 2009 ? – לימון-ליים

כרמל קאיומי סינגל ויניארד ריזלינג – גומי

כרמל קאיומי סינגל ויניאד קברנה 2008 – שוקולד

רמת הגולן אל-רום 2008 סינגל קברנה – ריבה ושוקולד

סגל דובב ארגמן 2008 – פלפל שחור

סגל לא מסונן 2007? – סלעים

הכרם – בלינגהאם פיוז'ן פינוטאז' – עור בשרני.

עוד טעמתי, אבל לא נרשמו אסוציאציות הניתנות לתמצות במילה אחת:

ברקן אסמבלאז' איתן 2008, כרמל קאיומי שיראז 2008, כרמל שעל מרלו 2009

אשמח לפידבק על רשמי הטעימה שלעיל מחובבי יין המכירים את היינות הללו.

מסקנה שהסקתי בתום התערוכה הזו היא שלמרות שטעמתי מאות אם לא אלפי יינות ישראלים מאז הגעתי לגיל מצוות, ולמרות שאני תופס מעצמי אחד שיודע לטעום יין, גיליתי שחסרה לי השכלה בתחום. לא טעמתי מספיק יינות מהעולם. לא טעמתי מספיק יין עם אנשים מנוסים ומבינים. או בפרפרזה על סוקרטס – ככל שאני טועם יותר כך אני מגלה שיש לי עוד הרבה לטעום וללמוד בעולם היין. לכן החלטתי עם עצמי להשקיע בהשלמת הפערים. אני בודאי אכתוב על הדרך בפוסטים עתידיים.

הפייבוריטים שלי בתערוכה, ללא סדר הם:סגל לא מסונן, כרמל קאיומי קברנה וירדן, אל רום קברנה. אולי זה בגלל חיבתי לעוצמתו של הקברנה.