כשחושבים על אלכוהול בבריטניה ובלונדון בפרט, חושבים על בירה, חושבים על איילים, חושבים על ג'ין, חושבים על ויסקי. פחות חושבים על יין. בעת ביקורי בלונדון, ביקרתי בתערוכת היין LIWF – London International Wine Festival. מדובר בתערוכת יין גדולה ונחשבת המיועדת לשוק המקצועי בלבד קצת כמו תערוכת סומלייה של אבי בן עמי, גדולתה של הLIWF היא שהיא נערכת במדינה שאיננה מדינת יצור יין. דווקא בשל כך היתה זו חוויה שונה מהמקובל לרוב בפסטיבלים מסוג זה.
בריטניה צפונית וקרה מדי לגידול ענבי יין. אי לכך התפתחה בה מסורת ארוכת שנים של משקאות משכרים אחרים, בעיקר על בסיס דגנים. יחד עם זאת, יין בכלל ויין מבעבע בפרט נחשב בממלכה תמיד כמשקה אליטיסטי ויוקרתי. אולי כי בעבר רק אצילים, דוכסים ושאר בעלי דם כחול, נהגו להנות מיינות מיובאים ממדינות שכנות כמו צרפת, ספרד, פורטוגל וממדינות שנשלטו על ידי האימפריה הבריטית. העדר מסורת יין עממי הוביל לכך שאין זן מועדף או סגנון יין אופייני אנגלי אבל גם לעוד כמה מה הבדלים מהותיים ביחס למה שאנו מכירים ככללים של עולם היין. IWSR – Intermational Wine and Spirits Researc הוא מכון מחקר שמתמחה בסטטיסטיקות על יין ואלכוהול בכל העולם ונחשב לסטנדרט של התעשייה. נתוני IWSR חושפים כמה הפתעות. בריטניה היא יבואנית היין הגדולה בעולם הן במונחי ליטרים והן במונחי כסף, דבר המסביר את החשיבות והמרכזיות של ה-LIWF. בניגודל לאינטואיציה, המדינה ממנה הבריטים מייבאים הכי הרבה יין היא אוסטרליה שנמצאת בצד השני של העולם ולא צרפת השכנה. בכלל בשווקי בריטניה נפוץ יין ממדינות שהיו משוייכות או קשורות לכתר הבריטי בהיסטוריה קרי דר' אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד. מרבית היין המיובא מאוסטרליה לאנגליה כמו גם מניו זילנד הוא יין לבן דווקא. בשונה מהמקובל במדינות היין של הים התיכון או בארה"ב, בבריטניה ניכרת העדפה ברורה ליינות לבנים או סמוקים המוגשים קרים על פני יינות אדומים, כבדים ומורכבים. אם בארץ היחס בין יינות אדומים ללבנים וסמוקים הוא 3 ל –1 לטובת האדום, באנגליה היחס שונה מעט, האדומים תופסים רק 45% משוק היין, הלבנים מהווים כ-40% והסמוקים כ-15%. גם שיעור צרכני היין בין המינים שונה בבריטניה ביחס למוכר במקומותינו ונראה שיין הוא משקה נשי יותר ואולי זה כי גברים שותים מסורתית בירה, אייל, ג'ין או ויסקי. למעשה, ברוב המקרים שמבקר בפאב ישתה יין זו תהיה בחורה וסביר שזה יהיה יין לבן.
מעניין לראות איך כל זה השפיע על תערוכת היין של לונדון. במבט ראשון התערוכה נראתה כמו כל תערוכה בעולם המזון והאלכוהול. המון דוכנים בגדלים שונים המקדמים את תוצרתן של חברות גדולות יותר או פחות וגם של מדינות כאלה ואחרות הרוצות להראות שגם הן יכולות. בכניסה מקבלים כוס לטעימות ואת חוברת התערוכה. בעודי מנסה לתכנן אסטרטגיה שתאפשר לי להוציא מהתערוכה את המקסימום מבחינתי במינימום זמן ומינימום שיכרות הזדמנה בדרכי הצעה מפתה של טעימה מרוכזת של 100 יינות שדורגו כטובים ביותר על ידי
מומחי winegang – חבורת מבקרי יין שמדרגים למחייתם אלפי יינות שנכנסים לאנגליה. במתחם קטן ולבן הוצבו 10 דלפקים צרים, על כל דלפק עמדו 10 בקבוקי יין ממוספרים מ-1 עד 100. בכניסה חולקה מחברת טעימות קטנה בה כתובים שמות היינות כשהם מחולקים לקבוצות. על כל יין הוצגו פרטים טריוויאליים משמעותיים כמו מקור היין, שמו, היקב ממנו בא, זני הענבים המרכיבים אותו ומחירו המומלץ. אינני חושב שלסדר היתה משמעות. כל היינות שהוצגו קיבלו ציון גבוה בטעימות המומחים של ווין גאנג. ליד כל יין היו כמה שורות ריקות שהיו מיועדות לכתיבת רשמי טעימה של הטועם. החוברת היתה עשויה מנייר כרומו לבן שלא יתרשם יותר מדי מקצת יין שישפך עליו. כך יכול המבקר, העיתונאי או הקניין שבא לתערוכה לטעום במרוכז וללא השפעות תפאורה ואנשי מכירות בתוך שעה עד שעה וחצי 100 יינות מהטובים ביותר שלעולם היין יש להציע באנגליה, מחולקים ל-5 קטגוריות. כל אדם מוזג לעצמו יין ורושם בשקט את רשמיו. בשני צדדיו של כל דוכן יש מרקקה גדולה. המפתיע ברשימה היה ריבוי היינות הלבנים. רוב היינות שהוצגו היו לבנים או סמוקים. היו שם יינות מכל יבשות העולם (מלבד אנטרטיקה), שליש מהיינות היו צרפתיים, שישית מהיינות מצ'ילה, דרא"פ הכניסה לרשימה 10 יינות, ניו זילנד 8, איטליה 7, ספרד 6, אוסטרליה רק 5. השאר התחלק בין מדינות רבות שהציגו יינות בודדים ברשימה.
מייד הבנתי שעלי לתכנן אסטרטגיה חדשה… כיצד אני מסנן מבין ה-100 את אלה שמעניינים אותי ביותר. החלטתי להתמקד בלבנים ובעיקר בויוניה. גם בגלל שאלה זנים שאני אוהב במיוחד, גם בגלל שיינות כאלה לרוב פחות כבדים ומעייפים וגם כי בארץ יינות לבנים לא מקבלים במה כזו מרשימה ונחשבים על ידי רבים ל"נחותים" מעט ביחס לאדומים מתיישנים ומרשימים.
הנה מה שטעמתי לפני שהרגשתי שאני צריך הפסקה:
1. Groote Post Sauvignin Blanc – Darling Hills 2010 מדרא"פ – יין בהיר למדי, מרענן, עשבוני, מינרלי עם ארומה שהזכירה לי אבנים ולימון הדרי. טעמו יבש, חמצמץ ונעים עם אפטר טייסט חמצמץ.
2. Weingut Hamm Winkeler Dachsberg – Riesling Spatlese 2005 מגרמניה – בק' ירוק גבוה עם צלעןץ פסים על הזכוכית. צבע היין בהיר באופן מפתיע ליין לבן בן 6. ריח פרי רענן שמרגיש צעיר עם אלמנט עשבוני מינרלי. טעם יבש וחמצמץ עם רמז לעישון או לגבינה מיושנת.
3. Bellingham The Bernard Series – Viognier 2010 מדרא"פ – בק' עם פקק מתברג. צבע זהוב, ריח מתובל עשבוני שמזכיר קצת ורמוט. הטעם פירותי ולא לגמרי יבש. יש רמז לחמאתיות – אולי מתסיסה מאלולקטית.
4. Domaine les Grand Bois Cuvee let Trois – Soeurs Viognier 2010 מצרפת – יין בצבע זהוב בהיר, אף מבושם ופרחוני. טעם מאופיין בטארטנס (איך מתרגמים את זה לעברית?) מן יובש חמצמץ מריר וחד. היין מרגיש מוגז קלות על הלשון.
5. Chateau Virgile Costieres de Nimes blanc 2009 – מצרפת – בלנד של Marsanne, Roussanne ו-viognier. יין שלא ממש גיבשתי את דעתי עליו: בהיר. אף מינרלי מאוד – מרגיש כמו מים עם אבנית, דשן אורגני, אדמה וירקות מבושלים טעם חלש מאוד ויבש מאוד אבל זורם חלק ומרווה.
6. La Chasse Chardonnay Viognier, Gabriel Meffre 2010 – צרפתי. השילוב בין שרדונה לויוניה הוא כאילו נועד להיות. היין מגיע בבק' ירוק עם פקק מתברג. ריח פרי עם רמז לזיעה ישנה (כמו בבית כנסת בסוף יום כיפור) ותיבוליות שמזכירה טקילה מיושנת. טעם יבש מאוד עם סיומת חמצמצה
7. Cono Sur Viognier 2010 – מצ'ילה. מגיע אף הוא בפקק מתברג. צבע בהיר כמו סוביניון בלאן. ריח יבש ולימוני – כמו של סוביניון בלאן. טעם מתקתק יחסית לאף אבל עדין יבש וחמצמץ עם סיומת… ונילית
8. Brown Brothers Dry Muscat 2008 מאוסטרליה – היין הראשון בקטגוריית היינות המפתיעים והוא אכן כזה. יין מבושם מאוד – כמו יין קינוח שעבר יישון עם רמז לעישון או עץ. מרגיש מתקתק אבל יבש בפה. חוזקו האלכוהולי אגב היה רק 13%. יין מעניין.
9. Pieropan Soave Classico Calvarino 2008 מאיטליה. שני זני ענבים שלא הכרתי עד כה. צבע זהוב, ריח טרופי של אננס וליצ'י, טעם בשרני מעט אבל בעל גוף קל עם מיגוז קל.
טעמתי גם שני אדומים:
10. Celler el Masroig Sola Fred 2009 מספרד. צבע אדום אפרפר לא בוהק. מרגיש כמו טקילה. מעט טאנינים. מאכזב
11. Pizzorno Merlot Tannat 2008 – מאורוגווי – צבע אדום חום. ריח מעושן כמעט כבולי. יבש, בשרני. העשן והכבול קצת משתלטים. בהחלט שונה מהמקובל.
כך הזדמן לי לטעום יינות מכל היבשות בתוך שעה קלה. אחרי זה הייתי צריך הפסק. בשבוע הבא על יינות מאסיה והמז' התיכון …
גם יין אורן?
השבמחק