Royale with Cheese

הדיאלוג האלמותי בין וינסנט ווגה לג'ולס וינפילד שפותח את הסרט ספרות זולה מדבר על ההבדלים הקטנים בין אירופה לארה"ב. בכל נסיעה לחו"ל, אני תמיד נהנה לעמוד על ה-little differences - ההבדלים הקטנים בין המדינה בה אני מבקר למדינות אחרות ובין הביקור הנוכחי במדינה לבין ביקורים קודמים בה. השבוע היתה לי ההזדמנות לעמוד על ההבדלים הקטנים בפאבים של לונדון למדינות אחרות ובין הפאבים בלונדון של היום לבין לונדון של לפני 8 שנים (ביקורי האחרון בה).

ככלל הפאבים האנגליים נראים היום כמו שנראו בעבר – כפאבים אנגליים – ספוני עץ כבדים משהו. גם היום כמו פעם וכמו במקומות אחרים בעולם. בפאבים באים לשתות. לשתות בירה לרוב. יש המגוונים/ות בסיידר (אלכוהולי כמובן) או ביין. בשונה ממקומות אחרים, הבר או הדלפק משמש להזמנה, מזיגה והגשה של משקאות בלבד. אין כסאות ליד הבר. לא יושבים ליד הבר ושלטים בולטים מבקשים באסרטיביות מעודנת לא להתגודד לידו ולא להתיישב לידו.  כל אחד מזמין את הבירה שלו והולך לשבת ליד שולחן או על כסא בר לאורך הקירות או החלונות של הפאב. לרעבים אין מה לחפש בפאב. באופן טיפוסי לא מוגש שם אוכל. אפשר לקנות חטיפים בסגנון תפוצ'יפס או בוטנים אבל לא יותר מזה. בחלק מהפאבים יש מטבח ומגישים בהם אוכל עד לשעה 21:00 או 22:00 אבל רק בקומה העליונה (או התחתונה) אבל לא בקומת הכניסה. בכל מקרה נדיר לראות אנשים אוכלים ארוחה בפאב אנגלי. כמו בעבר גם היום הפאבים גם נסגרים בין השעה 23:00 לשעה 1:00 (תלוי ברשיון שלהם) כך שלא ניתן לקפוץ לבירה בכל שעה. גם היום כמו בעבר, החל מהשעה 17:00 ועד לשעה 23:00 מתמלאים הפאבים באנגלים בגילאים שונים, חנוטים בחליפות העסקים שלהם עם תיק לאפטופ או תיק ג'יימס בונד ביד אחת ופיינט ביד השניה. לאורך הערב העניבה משתחררת, נפתח כפתור בחולצה וההבעה הצוננת על הפנים מתחלפת בלבביות מבושמת.

למרות האמור לעיל כמה שינויים אכן ניכרים בפאבים של לונדון היום לעומת העבר. ראשית יותר ויותר מבקרים (ומבקרות) בפאבים שותים יין (לרוב לבן). לא נדיר לראות כמה חברות יושבות בפאב לבירה/סיידר/כוס יין לבן, לא למטרת פיקאפ ולא עם גברים. המותגים הבינ"ל הזרים השתלטו על הבר. כמעט בכל פאב בלונדון ניתן למצוא את מותגי הבירה הבאים בחבית: סטרונגבואו (סיידר תפוחים), גינס, היינקן, סטלה ארטואה (בחוזק 4%), בק'ס פיר (בחוזק 4%), קרלסברג ופוסטר'ס. מאידך בכל בר סביר למצוא גם בירת מיינסטרים יותר מקומית כמו קרלינג, או ביטר כלשהו או בירות של מבשלות עצמאיות מקומיות כמו יאנג'ס, וול'ס, פולר'ס, אולד ספקלד הן ואחרים.

ההבדל המשמעותי ביותר, לדעתי, בין אנגליה לבין מדינות אחרות ובין אנגליה של היום לזו של לפני 8 שנים הוא תרבות ברזי ה-real ale – בירה הנשאבת מחביות cask במשאבה ידנית ללא שימוש ב-CO2 ומוגשות בטמפרטורת המרתף של הפאב.

תופעת הריל אייל היא הישג של CAMRA – התאגדות הצרכנים הנחשבת כמצליחה ביותר בעולם. CAMRA – ראשי תיבות של CAMpaign for Real Ale, שמה לה למטרה לשנות את הטרנד ולהציל את האיילים המסורתיים במזיגה ידנית ובכך להציל פיסת מסורת אנגלית ומקומות עבודה רבים של מבשלות קטנות ופאבים עצמאיים מאידך. בזכות פעילותה המוצלחת של CAMRA החל דיון ציבורי על השתלטות התאגידים הגדולים על עולם הבירה והפאבים באנגליה, חלה עליה משמעותית במודעות ובצריכת ריל אייל באנגליה ומחוצה לה, הושגו שינויים בחוק שהקלו על הקמת מבשלות בוטיק עצמאיות ופאבים עצמאיים ובעיקר חל היפוך מגמה ובעשור האחרון חלה עליה דרמטית במספר מבשלות הבוטיק ומגוון בירות הבוטיק שזמינות באנגליה. אירוע השיא של CAMRA הוא ה-GBBF – פסטיבל הבירה הגדול של אנגליה שיתקיים השנה בלונדון בחודש אוגוסט ויעמוד בסימן 40 שנה להקמת CAMRA.

הקפדתי לסיים כל יום בביקור בפאב ולגימת אייל לא מוכר בשאיבה ידנית. לשמחתי במרבית הפאבים בהם ביקרתי היה לפחות ריל אייל אחד של מבשלת בוטיק לא מוכרת כך שלא נאלצתי לחזור על אותה בירה פעמיים. ככלל האיילים האנגלים ניחנים בתכונות משותפות: מיגוז עדין, טעמי דגנים מובחנים ולעיתים ביסקוייטיים, וארומת כשות אנגלית אגוזית בשונה מהכשותיות המופרזת ההדרית והמבושמת המקובלת בבוטיקים האמריקאים. גם כשהאנגלים בישלו בירות כשותיות וארומטיות בסגנון IPA האהוב על האמריקאים, הן היו יותר מאלטיות ומורכבות בטעם מתמציות הכשות האמריקאיות.

עוד על חוויותי מלונדון בשבועות הבאים.