חופשה בכפר או הרפתקאות אבראשי בין פריז, סין וורנואי סור אבר

פריז נחשבת בעיני רבים כעיר הרומנטית ביותר בעולם. הראיה פריז היא העיר בה מבקרים הכי הרבה תיירים מכל ערי העולם. שיעור הפשיעה הגבוה בה והעובדה שבמרכז העיר התיירותי רואים מלבד תיירים בעיקר המון אפריקאים (מילה נקייה יותר לכושים) והמון צפון אפריקאים (מילה נקייה יותר לערבים) לא פגעה משום מה בתדמיתה. אני דווקא צברתי בה כמה חוויות לא כל כך נעימות. לכן נעניתי בשמחה להצעה של לקוח שהייתי אמור לפגוש בצרפת, לבקר אותו בביתו בנורמנדי.

"עליך להגיע לתחנת הרכבת של מונפרנס ומשם יש לך רכבת ל"ורנואי סור אבר" בכל שעה. הנסיעה אורכת כשעה" כך כתב לי מארחי בליווי תחנת היעד אליה אני צריך להגיע. אגיע תוך שעתיים שלוש כך השבתי לו בתמימות בבוקר כשיצאתי לדרכי.

המסע החל בתחנת המטרו הקרובה למלון בו השתכנתי. אינני דובר צרפתית ומעולם לא הבנתי מדוע הם משתמשים בכל כך הרבה אותיות מיותרות כדי לכתוב מילים פשוטות. אי לכך בשונה מהרגיל נקטתי בגישה של אשתי ובמקום לנסות להסתדר לבד עם המפות לא בזבזתי זמן וניגשתי ישר לשאול. האיש בדוכן הכרטיסים אמר שעלי להגיע לאחד ה"גאר"ים = תחנות רכבת המהוות "שער" לפריז ושם לרכוש כרטיס אל היעד. הוא הציע לי "לחסוך" את הנסיעה במטרו וללכת ברגל כמה מאות מטרים לתחנת "גאר דל'אסט" (השער המזרחי). כך עשיתי. בגאר דל'אסט תיזזו אותי פקידים בדוכני אינפורמיישן ודוכני כרטיסים ממקום למקום אבל איש מהם לא מכר לי כרטיס ולא הסביר לי כיצד להגיע אל היעד... לבסוף לאחר המתנה בתור לא יעיל, פקידה בלונדינית צעירה ודוברת אנגלית (נדיר, אפילו היה לה שלט עם דגל ארה"ב מעל הראש) מצאה לי את הרכבת אבל אמרה שהיא יוצאת מ"גאר מונפרנס" (השער של מונפרנס) היא אמרה שהיא לא יכולה לכרטס לי כרטיס כי שמירת המקומות לרכבת הזו חסומה. היא גם היתה סקפטית לגבי סיכויי להספיק את הרכבת שאמורה היתה לצאת בעוד כ-40 דקות. לא כל כך הבנתי את הקשר בין שמירת מקום לקניית כרטיס וגם לא למה שלא אספיק להגיע מתחנת הרכבת המזרחית לזו של מונפרנס בזמן. לא בזבזתי זמן ועליתי על רכבת המטרו למונפרנס. לתחנת הרכבת הרצויה הגעתי בתוך 20 דקות, נותרה עוד למעלה מרבע שעה עד לשעת היציאה של הרכבת. לא נרגעתי. רציתי להיות על הרכבת כבר. שוב תוזזתי בין פקידי אינפורמיישן למוכרי כרטיסים ומכונות ובחזרה לאינפורמיישן. פקידת האינפורמיישן אמרה שאני יכול לקנות כרטיס על הרכבת בתוספת עמלה מסויימת. בליית ברירה (נותרו עוד בקושי 10 דקות עד הנסיעה) חיפשתי בלוח הרכבות מאיזה פלטפורמה יוצאת הרכבת. – 26 היתה התשובה. אצתי רצתי במעלה המדרגות לקומת הרכבות הבינעירוניות. ניווטתי את דרכי במהירות בין אלפי האנשים הממהרים לאורך שורת הפלטפורמות. להפתעתי שורת הפלטפורמות הסתיימה ב-24... לא היתה פלטפורמה 26...  היה רק קיר, חלון גדול וגדר של שיפוצניקים. אצתי רצתי לצד השני של התחנה, אולי הפלטפורמות 25-29 האבודות שם. אבל הן לא היו שם. חיפשתי בשילוט לא היה להן זכר. חזרתי ללוח הרכבות הוא התעקש שהרכבת יוצאת מפלטפורמה 26. הרגשתי כמו בהארי פוטר. כמעט ורצתי לתוך עמודים וקירות בתקווה להגיע לפלטפורמה הנעלמה. לבסוף חזרתי לדוכן האינפורמיישן. "אהה זה בהמשך עוברים את 24 והולכים לאורך הפסים מרחק כ-10 דקות. זה כתוב בשלט גדול" אמרה פקידה במדים אדומים "יופי לא יכולת להגיד לי את זה קודם כששאלתי על הרכבת ל"ורנואי סור אבר"? ואמרת לי שאני יכול לקנות על הרכבת כרטיס" שאלתי בכעס בליבי אבל סיננתי רק "מרסי" ויצאתי למירוץ נגד הזמן. עוד 3 דקות... את השלט מצאתי לאחר שעקפתי את הפלטפורמה האחרונה מאחורי הקיר של השיפוצים. הגעתי לפלטפורמות הנעלמות. ניגשתי למוכרת אבל היא אמרה שאת הרכבת כבר פיספסתי ושהרכבת הבאה רק בעוד 3 שעות... בליית ברירה קניתי כרטיס לרכבת הבאה. ניסיתי להשיג את מארחי להודיע לו, אבל הוא לא היה זמין. אז יצאתי לחפש בית קפה להעביר בו את הזמן. התיישבתי בבית קפה פריזאי ציורי על הבאר, הזמנתי קפה ושאלתי בתקווה אם יש להם גישה לאינטרנט. כמו ברבים מבתי הקפה שנזדמנתי אליהם, לא היה להם  אינטרנט. מקץ שעה תפסתי לבסוף את מארחי ואמרתי שהרכבת הבאה היא שלוש שעות אחרי זו שפיספסתי ושאין רכבת בכל שעה כפי שאמר. אז הוא אמר שיש רכבת ליעד אחר קרוב ושהרכבת הבאה יוצאת בעוד 20 דקות. שוב מרוץ אחרי השעון, שוב תיזוז בין דוכני אינפורמיישן, בתורים משתרכים ופקידות מנומסות אך לא שירותיות בעליל. מדוע לעזאזל הפקידה שסיפרה לי שפיספסתי את הרכבת לא הציעה לי את האופציה הסמוכה? בכל מקרה עד שהגעתי לראש התור לקנות כרטיס ליעד המעודכן, פיספסתי גם את הרכבת הזו... הרכבת הבאה יוצאת בעוד שעה והנסיעה נמשכת שעה ורבע (כלומר חסכון של כ-40 דקות לעומת ההמתנה לרכבת לה קניתי כרטיס) ביקשתי להחליף את הכרטיס שקניתי רק שעה קודם מאותה פקידה, אבל היא אמרה שזה כרוך בקנס של 10 יורו משום שיש עוד פחות מ-24 שעות עד הנסיעה... חשבתי שהיא צוחקת עלי – הרי היא זו שמכרה לי את הכרטיס מבלי שסיפרה לי שיש רכבת אחרת ליעד סמוך לזה שהייתי צריך. בשלב הזה הבנתי שאין לי סיכוי נגד המערכת. ויתרתי על החלפת הכרטיס והמתנתי בסבלנות לרכבת שלי.

הגעתי לורנואי סור אבר באיחור של למעלה מ-3 שעות לעומת התכנון המקורי וכ-6 שעות מאז שיצאתי לדרכי בבוקר מהכרך הסואן והמנוכר של פריז. הרגשתי שנחתתי בעולם אחר כאילו נחתתי בסט של הסרט "חופשה בכפר" משנות ה-80. עיירה מנומנמת. תחנה קטנטנה בה מנהל התחנה הוא גם הכרטיסן, גם כוון הרכבת וגם דייל וגם המנקה. מארחי הגיע מקץ דקתיים והציע שנאכל בפאב-מסעדה סמוך. בעל הבית במסעדה היה חובב אופועים אנגלי רזה ונטול שערות (כולל בגבות ובריסים) שנראה כאילו הפעם האחרונה שהיה פיקח היתה לפני שהביטלס התפרקו. הוא דיבר באיטיות והתנצל שהשעה כבר כמעט 15:00 ושהמטבח סגור אבל הציע להכין במיוחד בשבילנו סטייק וצ'יפס. הסכמנו. בהיותנו בפאב אנגלי בנורמנדי ביקשנו סיידר, אבל הוא אמר שאין לו סיידר אלא רק בירת לאגר כלשהי מחבית. הבירה כמו הסטייק, הצ'יפס והקפה בסוף היו בוודאי טריים במילניום שעבר אבל לא נתנו לזה לבאס אותנו.

אחר כך מארחי הציע שניסע לביתו. נסענו בין שדות ירוקים, שדות קצורים ושדות תירס פורחים ואז בין אחוזות וביערות עד שהגענו לאחוזה שנראית כמו לקוחה מהסרטים. לאחר נסיעה בשביל עפר הגענו לרחבת דשא גדולה שבקדמתה התנופף בגאווה דגל ארה"ב שמשני צידיה מבני אבן עתיקים מאורכים ובסופה בית בן 3 קומות עם צריחים בקצוות שנראה כמו שאטו מימי הביניים. הוא החנה את רחבו ולא טרח להוציא את המפתח מהסוויץ'. כל השדות והיערות וגם האגם שעברנו בדרך הם חלק מ-600 האייקרים (150 דונם) שבבעלותו... ממול הבית על גבעת דשא ציורית שכבה בחורה בלונדינית צעירה עם עיניים כחולות וחזה עצום מימדים וקראה ספר. חשבתי שנקלעתי לסט של סרט כחול. "האם כבר הכרת את בתי סטפני?" שאל מארחי בעוד סטפני מזנקת בלבביות חייכנית לקראתנו ורצה ללחוץ את ידי בעודי משתדל לשמור על שיווי משקלי. "בוא אקח אותך לסיור בבית ובאחוזה."  הבית נראה כמו בית נופש של אציל צרפתי מימי הביניים, עם חדרים רבים, אולם נשפים קטן, ספריה, חדר קריאה עם אח, ראשי צבאים, חזירי בר ושאר חיות ציד מפוחלצים על הקירות וריהוט עתיק. במבנה סמוך שבוודאי שימש בעבר כאורווה ונראה קצת כמו כנסייה מאורכת הוקם בר, אולם הרצאות, גלרית פסלים לזכר אחיו האומן וחדר ג'קוזי המעוצב כמו בריכה טרופית עם מפלים, צמחיה ירוקה ופרחים. מחוץ לחדר הג'קוזי שהיה מוקף בחלונות גדולים ודלתות הזזה היתה רמפה מוגבהת עם עמדת ברביקיו מאובזרת. משם יצאנו החוצה ועלינו על טרקטורון 4*4 לסיור מודרך באחוזה. נסענו דרך יערות אירופאים עבותים, בין אגמים ושדות. "פה למדתי לשחות כשהייתי ילד" הוא מצביע על אגם פסטורלי ושלו המוקף עצים ירוקים. "אתה רואה את קרחת היער הזו?" הוא מצביע על שדה מלא דשא בו רועות פרות "זה מנחת המטוסים שלי. נאלצתי להיפטר מהמטוס לאחר שעכברים ומכרסמים אכלו את כבלי החשמל במטוס, לא הטסתי מטוס כבר שנתיים", התלונן. "אתה רואה את מגדלי העץ הקטנים בצידי הדרך? אלה עמדות צייד. אנו אוהבים לצאת למסעות ציד באחוזה כמו פעם, על סוסים ועם להקת כלבי ציד". אחרי כמה דקות עברנו ליד מבנה אבן הרוס "כאן לסבא שלי היה סליק נשק ושם היתה מפקדה של הרזיסטנס במלחמת העולם השניה, הגרמנים הרסו את המבנה לאחר שלא מצאו בו נשק ועצרו את סבא שלי" אמר וסיפר לי כמה סיפורי גבורה שעוברים במשפחתו מדור לדור.

לבסוף חזרנו אל הבית. סטפני השתזפה על כסא נוח ליד הג'קוזי בבגד ים ורוד שנראה קטן מכפי מידותיה (לא נראה לי שיש בגד ים לפי מידותיה). נכנסנו לבר. "תשתה בירה" שאל. "כמובן" עניתי וציפיתי לאיזה ביר דה גארד כפרי. "מזג האוויר הזה מתאים ללאגר קליל" אמר והוציא בקבוק ירוק של "Yanjing", הבירה הנמכרת ביותר בסין. כל אדם שיודע משהו על עולם הבירה בטוח שטסינגטאו היא הבירה הכי נמכרת בסין. גם אני חשבתי ככה. זה נכון בערך כמו שפוסטר'ס היא הבירה הכי נמכרת באוסטרליה, או מכבי הכי נמכרת בישראל.

מסתבר שהבירה הנמכרת ביותר בסין לא כל כך ידועה במערב. זהו לאגר קליל בלונדיני עם ריח פרחוני כמעט כמו של יסמין או אמרטו ומיגוז עדין. לאחר הבירה ניגשנו לעבודה לשמה התכנסנו.

לפני לכתי בדקנו מתי הרכבת הקרובה ומארחי הסיע אותי לתחנה כחצי שעה לפני שהיא אמורה היתה לעבור. בתחנה הסביר לי מנהל התחנה/כרטיסן בשפת סימנים ובצרפתית שהרכבת הבאה לפריז יוצאת רק בעוד שעתיים וחצי. אז מה עם באינטרנט ועל הלוח כתוב אחרת. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. נאלצתי שוב להמתין שעות לרכבת...

אלבום תמונות מהביקור