בירה ועוד

בירה מזוקקת חוזרת

2012-01-20T21:30:00.001+02:00

לאחר הפוגה של כמה חודשים פורום הויסקי "בירה מזוקקת" שב להיפגש. הנושא הפעם היה בחינת טעימה עיוורת על תפישת הטעם והאיכות של הויסקי. הטעימה נערכה בברז, אחיו הקטן והביישן של השישקו, בעזרת סיועו האדיב של טל חוטינר, בעל הבית.

האופן בו נערכה הטעימה הוא זה: כל משתתף התבקש להביא 2 בקבוקי סינגל מאלט שלהערכתו האחרים לא יביאו. לא היתה שום הנחייה לגבי מדינת המקור, מספר שנות היישון או רמת איכות. הבקבוקים רוכזו אחר כבוד מאחורי הבר של הברז מבלי ששאר המשתתפים ראו אותם. טל, המארח, בחר בקבוק אחד מהבקבוקים שכל אחד הביא, קבע את סדר הטעימה ומזג לכוסות טעימה מיוחדות מבלי שנראה מה נמזג. כל טועם רשם לעצמו את רשמי הטעימה, דיברנו על זה קצת, ניחושים לגבי מה נטעם נזרקו לאוויר ואז נחשף הבקבוק ואיתו, לרוב, גם סיפור ממעיין הידע הבלתי נדלה של חוטינר.

יום לפני הטעימה, התפלמסתי בצ'אט על נושא הטעימה העיוורת עם אבי פדלשטיין – היינן המוערך של יקב סגל. אבי הוא טועם מחונן ומנוסה הן ביין, הן בויסקי והן בבירה. למרות זאת, הוא מסרב להשתתף בטעימות עיוורות לחלוטין בהן הוא לא יודע דבר על המשקה. ביין לדוגמא הוא מסרב להשתתף בטעימות בהן הוא לא יודע את זן הענבים שמרכיב אותו או כל פרט על התהליך או גיל היין. לטענתו טעימות כאלה הן חסרות תכלית ולא תורמות לטועם ששותה להנאתו. הסיבה היא שבמציאות לא ניתן לנתק את המשקה מהקנקן בו הוא ארוז וחלק בלתי נפרד מהחוויה הוא הסיפור שמסביב והאריזה בה הוא ארוז. יתרה מכך, מאחר וחוש הריח, בשונה משאר החושים, מחובר בקיצור דרך היישר למוח הקטן מבלי לעבור דרך פילטרים של תודעה, הרי שקשה מאוד להפעיל את הזיכרון והאסוציאציות שריח מסויים מעלה בנו בלא סיוע של מידע על הנוזל הנלגם.

לפני שאגיע לרשמי הטעימה שלי, אסכם את חווייתי ומסקנותי לטובת אלה שאין להם סבלנות לקרוא עד הסוף: למדתי בטעימה הזו הרבה. גיליתי שמידת הידע שלי בתחום הויסקי קטנה וטעונת שיפור בהשוואה לידע ויכולת הזיהוי של רבים מחברי הפאנל. עוד למדתי שהתקשתי בזיהוי מותגים אף כי חוויות הטעם והריח שלי בסך הכל קלעו למאפייני הטעם של הויסקי הנטעם. הייתי שמח להשתתף בעוד כמה טעימות כאלה: טעימה עיוורת של בקבוקי ויסקי שאני מכיר, טעימה עיוורת של בלנדים וטעימה עיוורת של טיפוסי סגנונות. אז מה טעמנו? אכתוב את רשמי הטעימה שלי באופן שבו חוויתי אותם: קודם כל החוויה החושית לפי סדר ההופעה: מראה, אף, טעם, תחושת פה ולבסוף שם הויסקי הנלגם, גילו וחוזקו:

1.
מראה: צבע קש צלול בהיר
ריח: בצק, תזקיק עם אלמנט שהזכיר שקדים/בוטנים
טעם: יבש חלש וסקוטי. מרגיש כמו ויסקי עם קרח. סיומת קצרה.
חשבתי שהוא צעיר יחסית
גלן פרקלס 8 שנים 40%.

2.
מראה: צבע דבשי ומראה צמיגי יותר
ריח: מינרלי, פירותי ואף הדרי – הזכיר לי קצת ליקר קוונטרו. אלמנט מתוק באף
טעם: מאלטי קרמלי אבל למרות האף לא מרגיש מתקתק על הלשון.
תחושת פה סמיכה יחסית ואף צמיגית.
Aberfeldy שהוא ויסקי היילנד ואחד המרכיבים של דיוארס. 12 שנה, 40% אלכוהול.

3.
מראה: צבע קש דבשי בהיר ומראה דליל יחסית
ריח: חזק, פירותי עם טחב של מערה/קורקי. עור ישן. כמו ויסקי בהתהוות – בתהליך. קצת תוקפני. לאחר זמן יצאו גם אצטון, גופריתיות, חומץ בלסמי וצימוקים.
טעם: מחוספס, לא ממש נעים, וסיומת מעט שוקולדית.
זה היה הויסקי שאני הבאתי, ולא זיהיתי אותו… Slyrs. ויסקי גרמני. 43% ללא ציון שנים, ככל הנראה 3-4 שנים.

4.
צבע: דבשי בהיר.
ריח: עישון חזק ובולט עם הרבה כבול וקצת כלור.
טעם: יבש, מעושן כמו אחרי מדורה או סיגר. מתקתק קלות.
לאחר תוספת מים, מתגלה מרירות שרופה של לתת.
ארדמור – היילנד פיטי שמיושן ברבע קאסק של לפרויג. בחוזק 46% ללא ציון שנים.

5.
צבע: דבש נחושת.
ריח: בצק תזקיקי עם מתיקות שוקולדית/קרמלית.
טעם: "לא רע" עם מליחות ומתיקות בו זמנית. עם רמז קל לעישון
תחושת פה קטיפטית.
רויאל לוכנאגר 12 שנה 40% אלכוהול. אחד מהמרכיבים של ג'וני ווקר בלאק לייבל.

6.
צבע: דבשי ענברי יפה.
ריח: לק לצפרניים, אצטון, אגס
טעם: חזק. מרגיש גם חזק באלכוהול. למרות האמור לעיל, הטעם מעודן יחסית עם מתיקות נעימה
תחושת הפה סמיכה יחסית.
גלן פידיך 14 ריצ'-אוק. מיושן 14 שנים בחוזק 40% בלבד.

7.
צבע: נחושת ענברי
ריח: עישון, גופרית, גפרורים.
טעם: מתקתק וחזק באלכוהול עם סיומת מלוחה יחסית.
ספרינגבנק 10 שנים 46% אלכוהול.

8.
צבע: דבשי לא צלול וזהוב.
ריח: של פלסטלינה, קצת כבול, נפט/פלסטיק/גומי חרוך קצת כמו ריזלינג גרמני ישן.
טעם: כבולי עם תחושת פה סמיכה.
Connemara – ויסקי אירי פיטי. 40% אלכוהול. גיל לא ידוע.

9.
צבע: ענברי נאה ובהיר
ריח: ריבתי חלש, מזכיר קצת דבק. אלכוהולי מאוד באף
טעם: מר, יבש וכבולי עם טיפה של פירות בשלים מאוד עד רקובים וחמיצות קלה בסוף.
תוספת של מים חושפת גם פלפל שחור וקינמון.
טליסקר 57: גרסת טליסקר בחוזק 57%.

נהנתי מאוד מטעימה זו ונראה לי שאיישם אחת כזו גם לבירה ואולי גם ליין.

beers 2012

2012-01-14T10:11:00.001+02:00

לאחר הקדימון עליו כתבתי בשבוע שעבר, נערכה השבוע תערוכת בירז 2012. אלפי מבקרים טעמו מאות בירות שהוצגו על ידי עשרות רבות של מציגים. היה מפגש ברנז'אי מתוקתק לעילה. להלן התרשמויותי וגם כמה מרשמי טעימותיי…

אף כי הציגו בתערוכה לא מעט יבואנים, וחלקם אף השיקו מותגים חדשים, הפוקוס והעניין בתערוכה, לדעתי, היה ביצרנים המקומיים. זו היתה תצוגת התכלית המרשימה ביותר עד כה של תעשיית מבשלות הבוטיק הישראליות מביתי קטן ועד מסחרי גדול. לצד שחקנים חדשים רבים בתערוכה, בלטו בהעדרם לא מעט שחקנים שהציגו בשנה בעברה ובחרו, איש איש מסיבותיו, להעדר השנה. בין הנעדרים ניתן למנות את י.ד. עסקים שהציגו דוכנים גדולים בשנה שעברה, הדאנסינג קאמל – מחלוצי תעשיית בירות הבוטיק בארץ שהיה הראשון להוציא מהדורות מיוחדות לאירוע בשנה שעברה, בירה טייבה של נאדים חורי, בירדי, חינאווי ועוד. השחקנים הגדולים טמפו וקרלסברג בחרו לצמצם את נוכחותם בהשוואה לשנה שעברה. קרלסברג הסתפקו בסדנת ההדרכות שלהם וטמפו בחרה להציג רק את הבירות המיוחדות הישראליות שלה: גולדסטאר בלאק רוסט ואביר ובכך להשתלב יפה ובאנדרסטייטמנט עם ה-theme של התערוכה: "בוטיק ישראלי". אני מאמין שזה עוד שלב בדרך להפיכת התערוכה לתערוכת מבשלות מקומיות בסגנון ה-GABF האמריקאי או ה-GBBF האנגלי.

השנה בשונה מבעבר, הגעתי לתערוכה על תקן מבקר ולא על תקן מציג/מארגן. זה הפך את החוויה לנעימה ומרוחקת קצת מבחינתי. ריחוק שאיפשר לי להרגיש חופשי כמו פרפר. הגבלתי את עצמי מראש ל-30 טעימות. הגעתי מוקדם והצבתי לעצמי יעד לסיים את הטעימות עד לשעה 20:00. משפג תקציב הטעימות שלי עזבתי את המקום כדי לא להעמיד את עצמי בפיתוי, ממילא הרגשתי שנהיה צפוף ודחוס. בטעימות השתדלתי להתמקד בבירות שאינני מכיר או שייחודיות לתערוכה. לא אכתוב כאן את רשמי מכל 30 הטעימות ואפילו לא אמנה את כל הבירות הנטעמות. אציין שטעמתי בעיקר תוצרת של יצרני בוטיק ישראליים. מלבד בירות בוטיק ישראליות היו גם סיידרים ישראליים (שיכרי תפוחים), תמד – שיכר דבש ואפילו קוקטייל על בסיס שיכר ג'ינג'ר. להלן כמה רשמים שבכל זאת ראויים לציון:

1. העץ הבודד רימון – בירה שבושלה במיוחד לתערוכה ועשויה עם רימון וסילאן. חוזקה 7%. צבעה אדום מעונן עם קצף בצבע קרם צהבהב. בעלת ריח פירותי – תפוחי, טעם מאלטי מריר ומאוזן בפירותיות נעימה.

2. גופר'ס בלאק פריידיי. בירת שבושלה במיוחד לתערוכה בסגנון קריסמס אייל מתובל בעשרה תבלינים בחוזק 6%. בין התבלינים שמתחבאים בבירה יש ציפורן, הל, אניס, פלפל אנגלי, מוסקט, ג'ינג'ר ועוד. נראית כמו קפה ללא חלב ולא שחור מדי – בצבע חום כהה עכור עם קצף כהה יחסית. ריח מתובל מאוד שהזכיר לי ציפורן, קפה, ג'ינג'ר ועוד תבלינים. טעם מתקתק מרוכז עם רמז לחריפות. מחממת בגרון. בירה לא קלה לשתיה אבל אחלה בירת חורף שיש לשתות בלגימות קטנות בטמפרטורת החדר.

3. השחר IPA בחוזק 6% – הכשות הראשונה של הערב. צבע זהוב כהה ומעונן קלות. קצף קרמי איתן. ריח כשותי נעים ואשכוליתי. טעם יבש יחסית עם חמיצות קלה וגוף בינוני קל.

4. עליית הגג או פושפוש דארק אנד סטורמי – קוקטייל העשוי מבירת ג'ינג'ר ביתית בעלת טעם וריח של ג'ינג'ר טרי וצבע של רוזטה עם רום כהה מתובל. שיעור אלכוהול לא ידוע. נראה כמו פסטיס עם מים – צבע צהוב חלבי, ריח לימוני עם בישום מפתיע של ג'ינג'ר ויסמין. טעם ג'ינג'ר חמצמץ חריף, נטוח מיגוז ובעל טעם שארי חזק של ג'ינג'ר.

5. עוד מעליית הגג – טרומן XP – שחזור של מתכון של אחד מאבות ה-IPA מהמאה ה-19. חוזקה של הטרומן 7% אלכוהול, היא נראית כמו בירת חיטה בווארית לא מסוננת. ריחה קצת סקאנקי או אולי קרטוני. טעמה מריר וכשותי עם ריח בסיום שמזכיר לי מריחואנה (כנראה סקאנק). כצפוי אין זכר לכשותיות המוגזמת שמאפיינת IPA מודרני. בהחלט חוויה מעניינת וראויה לציון.

6. טקוואנביר תמד – שיכר דבש ביתי בחוזק 8%. צבע אפרפר דבשי עכור, נטול קצף. ריח של תפוח עץ וטחב/חבית עץ. טעם יבש יחסית וקל יחסית לשתיה. תמד לא רע.

7. שיבולת ברלינר וויס – לדעתי הבירה הנועזת ביותר של מבשלת בוטיק שהוצגה בתערוכה. ברלינר וויס הוא סגנון מזרח גרמני של בירת חיטה המאופיין בחומציות גבוהה המזכירה למביק. הברלינאים נוהגים להמתיק את חמיצותה באמצעות סירופ אדום או סירופ ירוק המעניקים לבירה מלבד צבע ומתיקות גם ריח פרחוני/עשבוני מיוחד. הברלינר ווייס של שיבולת היתה בצבע זהוב קש בהיר ומעונן עם קצף לבן (כמו בירת חיטה בלגית), ריח של תבשיל ומים של מלפפון חמוץ. לטעמי החיטה לא הורגשה מספיק. הטעם היה חמוץ. בירת הארדקור לחובבי הז'אנר.

8. ישראייל באסטר'ס 67 – הגרסא היבשה והחזקה יותר של באסטר'ס 48 עליה כתבתי בפעם הקודמת. צבע בלונד כהה או ענברי בהיר, קצף לבן עם בועות גדולות. ריח גופריתי וחמצמץ מעל ריח תפוחים מובחן. טעם מתקתק, תפוחי ושמרי.

9. מבשלת הגליל פאמפקין אייל – בירה שבושלה במיוחד לתערוכה. בירת סתיו עונתית קלאסית באנגליה ובארה"ב. סגנון שצבר תאוצה בעשור האחרון בקרב מבשלות הבוטיק ורוכב חזק על הלווין. צבע ענברי לא צלול עם קצף בהיר שיורד מהר. ריח פירותי מתובל שהזכיר לי פאי תפוחים או אגסים עם תפוח אדום מתחת. בין התבלינים שבבירה זו נמצא קינמון, פלפל אנגלי, מוסקט וזנגוויל. טעמה מתקתק ועוגתי משהו. הציפורן הדומיננטי לרוב בסגנון זה, נעדר מבירה זו.

10. קלר – בירה שבושלה במיוחד לתערוכה ומשמשת כתרומה לעמותת "נא לגעת" הבירה שבושלה על ידי ייננים במבשלת העם, לבקשתו של אבי בן עמי, מארגן התערוכה, הותססה עם שמרי יין ויושנה בחבית עץ שישנה בעבר יין אדום. הבירה הזו היתה היחידה שנמכרה בכסף גם ביום הראשון – של הקהל המקצועי. טעימה עלתה 10 ש"ח. בירה זו היא יצור כלאיים: היא נראית כמו בירה ומאופיינת באלמנטים של טעם וריח כמו של בירה אבל מאידך יש בה גם חמיצות שמזכירה יין, ריחות עץ ופירות ומיגוז עדין שמתאים ליין מבעבע. צבעה ענברי לא ממש צלול, ריחה פירותי עם רמז לצימוקים ועץ. טעמה פירותי ונטול מרירות עם מאלטיות עדינה ומיגוז עדין. עוד על תהליך הכנת הבירה מצד המבשלה אצל דגן בבלוג. פרויקט מעניין, מקורי ומעורר השראה שאני מקווה שיוביל לעוד כמוהו.

11. סיידאפקט –סיידר של יקב אל רום בצפון. 6%. נראה כמו יין לבן עם צבע זהוב בהיר ירקרק וצלול, נטול קצף. ריח שמזכיר סוכריות ג'לית מתוקות מעורב עם תפוחים. טעם חמצמץ, פירותי ויבש יחסית. גוף קל ומיגוז עדין. נחמד.

12. מלכה חיטה – היתה לי חוויה מתקנת. בטעימה המקדימה בשבוע שעבר היא נמזגה מבקבוק וככל הנראה סבלה מזיהום. בתערוכה היא נמזכה מחבית. החוויה היתה שונה: מראה בהיר כמו של חיטה בלגית. ריח חיטה וציפורן. טעם חמצמץ עם כל הטעמים הקלאסיים של טופי, בננה וציפורן. אף כי היא יבשה למדי זו בירה ראויה וטובה. אני רק מקווה שבבקבוק היא תהיה טובה באותה מידה ושהבקבוק שטעמנו בשבוע שעבר היה מעידה חד פעמית.

המהדורות המיוחדות והמוגבלות והבישולים המיוחדים לתערוכה, הם טיפטוף ראשון במה שאני מקווה שיהפוך לשטף מרתק וטעים. רק באמצעות מוצרים מיוחדים ומרגשים כאלה תוכל להתפתח תעשיית בוטיק משגשגת לצד הענקים המסחריים. זה הבידול שמנצל את יתרונם התחרותי של היצרנים הקטנים על פני הענקים היעילים ששולטים בכיפה. הגמישות והיצירתיות שמבשלות בוטיק יכולות להפגין זו הדרך שתאפשר הגדלה של צריכת הבירה והעניין בה מבלי לפגוע או לגרוע מפרנסתם של המותגים המבוססים. נהנתי מאוד. תודה לסטודיו בן עמי, תודה למציגים. חזקו ואמצו.

beers 2012 trailer

2012-01-05T22:58:00.001+02:00

את תערוכת בירז 2011 כיניתי GIBF בהשראה מהGABF וה-GBBF. בפוסט הנ"ל הסברתי מדוע לדעתי תערוכה זו חשובה בשני מישורים: 1. היא תורמת לשיפור הידע וההבנה בבירה בקרב הקהל המקצועי והקהל הרחב כאחד. 2. היא תורמת לצמיחת שוק בירות הבוטיק והבירות המיוחדות בכלל בארץ, כפי שתערוכות דומות עשו במקומות אחרים בעולם.

בשבוע הבא תתקיים תערוכת בירז בשנית. השנה תתקיים תערוכת בירז ב-10-11 לינואר בהיכל נוקיה. ה-10 לינואר מיועד לקהל המקצועי – דהיינו לעוסקים בתחום לפרנסתם. ה-11 לינואר מיועד לקהל הרחב, דהיינו לכל חובבי הבירה, אוהבי הבירה ואנשי הבירה באשר הם. המעוניינים ביותר פרטים מוזמנים להיכנס לאתר בירז.

בהתאם לחזון, השנה משתתפות בתערוכה יותר בירות מאשר בשנה שעברה ומספר מבשלות הבוטיק שמציגות גדל באופן דרמטי. אחד הסממנים של תערוכה חשובה בתחומה הוא השקת מוצרים חדשים בה. בתערוכות בירה חשובות בעולם מבשלות בוטיק לוקחות את הנושא צעד קדימה ומבשלות מהדורות מיוחדות ולעיתים אף יחידניות (חד פעמיות) עבור התערוכה. מסתבר שקהילת מבשלות הבוטיק המקומית אימצה את תערוכת בירז כבמה שכזו ולפחות 15 בירות חדשות או מהדורות מיוחדות יושקו בה. עוד חידוש מרענן בתערוכה השנה, שנפוץ באירועים דומים בחו"ל הוא שיכרי תפוחים או סיידרים אלכוהוליים. לפחות שלושה כאלה יושקו בתערוכה. בטעימה מקדימה שערכו המארגנים יצא לי לטעום שניים מהסיידרים ותשע מהבירות שהוכנו על ידי יצרני בוטיק מקומיים ויחשפו לראשונה בתערוכה. להלן רשמי הטעימה שלי, לפי סדר הטעימה:

1. ישרא-אייל – 48 בסטר'ס. סיידר תפוחים מתוק בחוזק 4.8% אלכוהול.
צבע כמו של סיידר הגליל – חום דבשי צלול ויפה – לא אופייני לסיידרים אלכוהוליים
ריח של חומת בלסמי עם בישום נוסף כלשהו
טעם תפוחי מתוק למדי עם מיגוז עדין ונעים. משקה מרווה שעושה חשק לעוד.
הופתעתי לטובה מסיידר זה משום שלרוב סיידרים אלכוהוליים נופלים לאחת משתי קטגוריות: סיידר יבש ומוגז המזכיר יין לבן או בירה ונוטה לפעמים למלאכותיות וסיידר בסגנון צרפתי – מלא בריחות של ריקבון, גופריתיות וחומציות גבוהה. 48 בסטר'ס לעומת זאת מצליח לשמור על טעם בולט של מיץ תפוחים, אף נעים וללא ריחות וטעמי לוואי לא נעימים או מלאכותיים.

2. Tura – Delightful – סיידר אורגני. 5.7% אלכוהול.
צבע ירקרק בהיר מאוד ולא ממש צלול, כמו יין לבן לא צלול ונטול קצף לחלוטין.
ריח חמצמץ המעורב בריח גרעינים ויין לבן. בסיום מופיע בישום סוכרייתי כמו סוכריות דובדבן.
טעם מתוק עם מיגוז עדין וסיומת מרירה קלות אך מאוזנת. גם סיידר זה מפתיע לטובה בדרינקביליות שלו.

3. אחוזת בית – אלנבי – לאגר אדמדם 5.3% אלכוהול.
נראית מצויין, צבע מזמין המזכיר את גולדסטאר ומנבא מאלטיות מעימה ומתקתקה עם קצף תחרה עדין.
ריח מאכזב של דגנים בחומץ המעיד על התחמצנות או קילקול או שניהם.
טעם מחומצן, מרגיש כמו בירה ישנה מאוד עם טעמי מרגרינה ישנה. בירה לא טובה בעיני.

4. מבשלת העם/הדובים - פרייבט לייבל - IPA מיוחד לתערוכה. 5.6% אלכוהול. הייחוד של בירה זו הוא התיבול בכשות הלרטאו הגרמני שלא משמש לרוב לתיבול IPA.
צבע ענברי מעונן. ראש קצף לבן איתן (אם אינני טועה האיתן ביותר בטעימה)
ריח כשותי נעים ומגרה של פירות, אשכוליות, גויאבה ופרחים.
טעם יבש (מדי) ומריר עם גוף רזה יחסית וקל. כאילו הבירה היא במה לכשות.

5. מלכה - חיטה – השקה ראשונה מזה שנים למבשלת מלכה הצפונית – מחלוצות תעשיית הבוטיק בארץ. 5% אלכוהול.
נראית כמו בירת חיטה בלגית: צבע צהוב קש בהיר ומעורפל. קצת חסרת קצף או שהקצף ירד מהר מדי.
ריח שמרי מדי המזכיר בירה ביתית עם ריחות לא נעימים שמזכירים תבשיל ירקות. חסרו לי המאפיינים הקלאסיים של בירות חיטה: בננה, טופי, פירותיות וכד'.
טעם שמרי מינרלי עם מרירות קלה ולא נעימה.

6. ג'מס בלייזר – שת"פ מיוחד של מבשלת ג'מס ומגזין בלייזר. אייל חום בחוזק 6% אלכוהול.
צבע חום כהה מאוד אבל לא שחור. עם קצף חום בהיר.
ריח מאלטי טוב, שוקולדי ומעושן.
טעם יבש, מעושן עם קצת קפה. טעים וטעים. בירה מצויינת שעושה חשק לשתות ממנה עוד ליד האח ביום חורף קר.

7. שפירא - ג'קס וינטר אייל. בירה עונתית לחורף המיושנת עם שבבי עץ שהושרו בג'ק דניאלס. 6.8% אלכוהול.
צבע חום עכור כמו שוקולד או חיטה כהה אבל ללא קצף.
ריח טוב של שבבי עץ, ברבן, וניל, חמאה, שוקולד, פירות יבשים כמו צימוקים ותמרים.
טעם מתקתק, מרוכז ושוקולדי. עם אלמנטים של תמרים וחרובים.
לדעתי הבירה הזו מרוכזת ומעט תוקפנית מדי. מהיכרותי את יוצריה, אני מנחש שהסיבה לכך היא שהבירה עדין לא מוכנה ועליה להתעדן ולהירגע עוד כמה שבועות לפני שתהיה מוכנה לשתיה. אני מוכן להעיז ולנחש שבעוד שנה היא תהיה טובה יותר, כשיצטרפו אליה טעמי ריבה ודבש שיעדנו את התוקפנות הנוכחית.

8. בזלת עוג – חיטה-דאבל בוק - 7.5% אלכוהול. העונתית של מבשלת הגולן לחורף.
נראית כמו בירת חיטה. עם צבע ענברי מעונן וקצף בהיר חלבוני ואיתן
ריח פירותי עם תפוחי עץ, אגסים בשלים ואצטון (כמו לק לציפורניים)
טעם שמרי מעט, מתוק ופירותי עם בננה וקצת ציפורן.

9. פאבו - טריפל המתובל בכשות אמריקאי מסוג קסקייד. 9% אלכוהול.
צבע אדמדם דבשי צלול יחסית ונטול קצף – מאוד שונה מטריפל קלסי המתאפיין לרוב בצבע בהיר וראש קצף איתן.
ריח כשותי מאוד המזכיר סוכריות ג'לית. אולם היה גם ריח לוואי שמרי ולא ממש נעים – כנראה משמרים בלגיים.
טעם מריר כשותי עם מתיקות קלה בלבד.
הבירה כדאבל IPA בסגנון אמריקאי היא טובה אבל כטריפל בלגי – חסרה לי הבלגיות.

10. שריגים - טריפל בלגי - הבירה החזקה בטעימה: 9.2% אלכוהול.
נראית כמו טריפל: צבע זהוב דבשי מעורפל עם ראש קצף.
ריח תפוחי עם קצת לק (אצטון) עם שמריות גבוהה (זה מתאים לסגנון)
טעם מתוק (מדי) עם שרים, תפוחים ופירות. הבירה שורפת בגרון – היא מרגישה חזקה וקצת ביתית.

11. אלכסנדר - בלאק – הפורטר העונתי של אלכסנדר לחורף בחוזק 7% אלכוהול.
צבע שחור עם מעט קצף חום צהבהב.
ריח מאלטי, קלוי ומינרלי.
טעם מחוספס, עשיר, מתקתק שוקולדי, עם קפה ורמז לחמאה.
גוף קל יחסית. טעימה ונעימה לשתיה.

תודה לאבי בן עמי על הארגון וההזמנה לטעימה. תודה למאיר מזרחי על התפעול ותודה לשחר הרץ על הנחיית הטעימה.

להתראות בנוקיה ב-10 או ב-11 לינואר בין 16:00 ל-23:00.

התמונות לקוחות ברובן מאתר בירז

חדר למתן או אוסף הבקבוקים 3

2011-12-30T23:29:00.001+02:00

לפני כמה שבועות כתבתי על אתגר חיסול אוסף בקבוקי האלכוהול שלקחתי על עצמי במסגרת פינוי מקום למתן. השבוע הושלם עוד שלב בדרך להשתלטותו של מתן על המרחב הביתי. אוסף בקבוקי הבירה שאני מטפח כבר תריסר שנים, תפס פינה ב"חדר הבלאגן" שהכיל מלבדו את כל החפצים הנפחיים שלא יודעים היכן לשים ולא משתמשים בהם מדי יום. חדר שיועד להפוך להיות חדרו של מתן.

המבצע שנמשך כבר כמה שבועות החל כשאוסף בקבוקי הבירה הגדול עבר דירה ארוז בארגזים למקום מבטחים במבשלה של חבר (בקבוק IPA למי שמזהה איזו מבשלה מארחת את האוסף שלי). הוא נמשך כשהמזוודות, כסאות הפיקניק וארגזי השתיה עברו לפינות אחרות בבית. לא מעט שקיות עם בגדים ישנים ושאר חפצים מיותרים הושלכו אחר כבוד לפחי מיחזור והסתיים השבוע כשהחדר נוקה ביסודיות, שטיח ילדים צבעוני חדש נפרש בו וצעצועיו של מתן היגרו אליו מהסלון.

אז אמנם נותר עוד שלב – השלב בו מתן יעבור לישון בחדר שלו, אבל גם את אוסף בקבוקי הויסקי שלי לא בניתי ביום אחד. מה שמזכיר לי שפרויקט חיסול אוסף בקבוקי האלכוהול שלי נמשך. בקבוק חודש דצמבר היה ואן גוך דאבל אספרסו. מה יהיה בקבוק חודש ינואר? אני עוד לא יודע יש כמה טוענים לכתר.

שנה (אזרחית) טובה לכולם.

הטיקטוק של טייקון הטיקי

2011-12-24T00:50:00.001+02:00

תשוקתם של האחים רוזנבלט ליצור משקאות מזוקקים סוקרה בהרחבה בפוסטים הפנטזיה של האחים רוזנבלט חלק א' וחלק ב'. המיקסולוג אורון לרנר לקח את זה צעד קדימה וביחד עם נמרוד ארגנו ערב טיקי. פוסט זה מספר על ערב קוקטיילי הטיקי שהתרחש בפאב נינקאסי לאחרונה.

לקוקטיילי טיקי התוודעתי דרך קרן MK שאירחה אותי לפני מספר שבועות לערב רום. קרן ונמרוד גירו אותי. כשנמרוד סיפר שמתארגן לו עוד ערב בנינקסי. הבטחתי את השתתפותי. בערב המדובר הכין אורון קוקטיילים על בסיס משקאות של מזקקת עליית הגג. קוקטיילים זה אנדרסטייטמנט. כל קוקטייל היה יצירה מושקעת בקנה מידה שלא מוכר במקומותינו.

בפאבים ובבארים קוקטיילים הם המוצר הרווחי ביותר, עם מתח רווחים שמגיע עד 1000% ביחס לעלות חומרי הגלם והעבודה. לכן ערב כזה בו המחיר לקוקטייל שפוי ונמוך משמעותית מהמקובל מחד ומאידך ההשקעה בחומרי הגלם ובעבודה היא כמעט אבסורדית, הוא מציאה. זה כאילו ניתנת הזדמנות לאכול במסעדת שף יוקרתית במחירים של מסעדה עממית. ההשוואה למסעדת שף היא לא מקרית. הרגשתי בערב זה שנפקחו עיני. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה אופנתי, אולי בהשפעת ספינת האהבה, לשתות קוקטיילים בבארים. היו אלה קוקטיילים מתוקים, צבעוניים ומקושטים העשויים מאלכוהול זול או לפחות בסיסי עם שמות סקסיים כמו זיון איטי וארוך כנגד הקיר או אורגזמה. הקוקטיילים של אורון ונמרוד לא הוגשו עם מטריות נייר ושפת כוס מצופה בסוכר עם צבע מאכל. קוקטיילים אלה הוכנו בקפידה ובאהבה תוך השקעה בלתי מתפשרת ברכיבים יקרים או עשויים בעבודת יד במזקקת עליית הגג. כיאה לאנלוגיה, גם טעמם היה שונה מהקוקטיילים הפופולריים בשנות ה-90. הקוקטיילים האלה לרוב התאפיינו בטעם מעודן, מורכב ומתפתח עם עושר ניחוחות וטעמים שלא ניתן להשיג, לרוב, במשקה נקי וקשה עד בלתי אפשרי לשחזר בבית אפילו לא מספר מתכונים. הקוקטיילים היו מקוריים בעיני, והציגו טויסטים שלא היו מוכרים לי במשקאות עד כה.

לכל קוקטייל שהוצג בתפריט היה סיפור והיסטוריה. ברובם גם היה טוויסט או פרשנות אישית של המיקוסולוג שיצר אותם. כפי שציינתי בהתחלה, אינני מבין בקוקטיילי טיקי. העולם הזה חדש לי. אולם מגוון הטעמים והמרקמים החדשים שנחשפתי אליהם בערב זה גירה אותי ללמוד על כך יותר. הנה טעימה ממה שטעמתי

1. פיטנגו בלייזר: קוקטייל חם (אבל לא בוער) בצבע אדום צלול, עם ריח הדרי וטעם מרוכז מתקתק וחריף. עשוי מליקר פיטנגו של עליית הגג ורום ג'מייקני בן 12 שנה.

2. סטאן לי סאוור: חצי הכוס התחתון הכיל נוזל בצבע ורוד לא צלול. חצי הכוס העליון היה לבן – זה היה קצף לבן עדין ואיתן. למשקה ריח מבושם. טעמו סאוור חמוץ מתוק. עשוי מג'ין טנקרי, יסמין, היביסקוס, גרנדין, מיץ לימון טרי ולבן של ביצה…

3. תהלוכה: צבע ןרוד אדום שנראה כמו שייק תות גס, מעוטר בחרב קטנה עליה משופד תות. טעם ראשון של תותים עם מתיקות ותחושה מימית לא אלכוהולית בפה. אבל אז מגיע הטעם השני הספייסי יותר שמביא עמו ארומה מעושנת כבולית כמו בויסקי איילה טוב. עשוי מויסקי סקוטי כבולי, ליקר קומקוואט של עליית הגג, תותים ופלפל שחור…

מסתבר שבאותו ליקר קומקוואט פגשתי לפני כמה חודשים כשביקרתי את האחים רוזנבלאט… ליקר זה העשוי מתפוזים סיניים קטנים בדיוק הסתנן לו במערכת הסינון המאולתרת שבנו האחים. לאור גילוי זה, הוציא לי נמרוד לטעימה צ'ייסר של אותו ליקר:

4. ליקר קומקוואט של עליית הגג: צבע זהוב קלות שקוף אבל לא צלול לגמרי. תחושת פה קלה ומימית. טעם מתוק וריח מבושם שהזכיר לי פריחת הדרים או ליצ'י. המשקה היה מעודן מאוד והסתיר היטב את האלכוהול שבו.

5. ראמוס ג'ין פיז: משקה בצבע ירקרק ליימי עם ראש קצף לבן העשוי משמנת. ריח מבושם, פרחוני ומעניין. טעם ליימי ירקרק ומעודן שהזכיר לי ליים, פילפל שחור ולמון גראס. המשקה לא היה חמוץ מדי וגם לא מתוק מדי ולמרות השמנת גם לא היה כבד מדי. השמנת היתה מעין קינוח ללגימה שהשאירה בפה סיומת חלבית חמאתית.

6. 1862 ג'רי תומס – ג'פניז קוקטייל: צבע ומראה של גרבר – מן מרקם חלבי שכזה. ריח שהזכיר לי בצק, נקטר אגסים ומיץ תפוחים סחוט מלא. טעם מתוק. רמז לאמרטו עם ליים. טעם מעודן עגול ושלם. עשוי מקוניאק, אורז'ה (סוג של רוזטה) וביטר.

7. דאו דה ג'ין: נוזל בצבע ורדרד צהבהב מעוטר בעלי מרווה. נראה כאילו מכיל פולפה של מיץ הדרים (למרות שאין בו טיפה של מיץ מהדרים), ריח של עלים ותבלינים שלא הצלחתי לנקוב בשמם, כנראה מהמרווה. הזכירו לי קצת זעתר או אורגנו. טעם מתוק של ליצ'י ותחושת פה מימית צוננת. עשוי מג'ין טנקרי, ליצ'י, מרווה וליקר קומקוואט.

8. פוג'ה דה פינייה: הקוקטייל שהוגש בכוס הכי מוחצנת שיש הנראית כמו פסל של ילידי דרום אמריקה או מסכה מאורית. מקושט באננס טרי ועלי לוונדר. בגלל הכוס והחושך, לא ממש ראיתי את מראה הנוזל. ריח טרי של דשא קצוץ או צמחי תבלין, טעם של רו עם לוונדר ואננס. משקה מעודן מאוד ולא מאוד מתוק.

היפה בקוקטיילים האלה הוא שמלבד האלכוהול האיכותי והמקורי, הם עשויים מפירות טריים, ללא סוכר, טעמיהם מעודנים ולעיתים מרומזים. הם מציעים מרקמים חדשים ותיבולים לא מוכרים במשקאות (פלפל שחור, לוונדר, מרווה) ובתוך זאת ניחנים במורכבות המתפתחת בפה. מסתבר שבעולם תחום קוקטיילי הגורמה האלה מתפתח מאוד ובבארים הנחשבים בעולם, מיקסולוגים הנהנים ממעמד של סלבריטיז כמו שפים, מציגים תפריט קוקטיילים מהודר עם מיטב יצירותיהם ופרשנויותיהם לקלסיקות. רבים מבארים אלה מתנהלים כמועדון חברים אקסקלוסיבי שרק יודעי ח"ן מוזמנים אליו. האם טרנד זה יגיע גם אלינו?

לתוהים לפשר שם הפוסט, אומר שאורון הוציא במשך כ-4-5 קרוב ל-100 קוקטיילים שהינדס במו ידיו, משמע ממוצע של קוקטייל אחד כל 2-3 דקות. בהתחשב בעובדה שכל קוקטייל הוכו במקום והיה מושקע עד לפרטים הקטנים, זה טיקטוק מרשים ביותר…

שמרים רבותי שמרים!

2011-12-17T02:32:00.001+02:00

שמרים, הקוסמים הקטנים שהופכים מיץ מבושל של לתת וכשות לבירה, זוכים לרוב למעט תשומת לב ורק לעיתים נדירות זוכים לעמוד בקדמת הבמה. אפילו בירגיק'ס כבדים המבשלים בירה בבית דרך קבע, לא מעריכים כיאות את השפעתם של השמרים והתסיסה על טעם המשקה הסופי. אחד הפרויקטים המרתקים ביותר שהיו בארץ ואולי גם בעולם כולו בנושא זה הוא פרויקט yeast, yeast, yeast של חובבי ציון.

את השפעת סוג הלתת ודרגת הקלייה שלו, כולנו מכירים (ההבדלים בין בירות חיטה, לסטאוטים, לבירות פילסנר, למשל, מקושרים בראש ובראשונה לסוג הלתת ממנו הן עשויות). בשנים האחרונות, עם התגברות סצנת בירות הבוטיק בעולם ובעיקר בארה"ב, כל חובב בירה טירון למד לשנן שמות זני כשות כמו הלרטאו, סאאז (או זאאץ), איסט קנט גולדינג'ס, קסקייד ואמרילו. רובנו גם יודעם שההבדל בין אייל ללאגר הוא בשמרים ושתסיסת שמרי לאגר נקראת תסיסה תחתית ותסיסת שמרי אייל נקראת תסיסה עילית. אבל כאן לרוב נגמרות ידיעותינו. גם של ה"מבינים" שביננו.

הרעיון של חובבי ציון היה פשוט: מבשלים במבשלת העם תירוש בסיסי וממוצע למדי, עם מספיק מאלטיות שתתן לבירה טעם אולם ללא טעמים דומיננטים ועם כשותיות נמוכה, מחלקים את התירוש ל-12 מיכלי תסיסה המותססים בטמפרטורה דומה כל אחד על ידי שמרי אייל שונים בבתיהם של 12 מבשלנים ביתיים או חובבים. כל מבשלן מבקבק את הבירה בתום התסיסה ומקץ חודש וחצי התכנסו כל המבשלנים ולפחות מאה בירגיק'ס במבשלת העם כדי לטעום מה יצא. פרטים טכניים על הבירה והשמרים השונים וחוויות מיום הבישול וכן חוויות מערב הטעימה מזוית המבשלן מלווים בתמונות יש בפוסטים של דגן הדוב בבלוגו "מבשלת הבירה הביתית שלי".

יצא לי לטעום איזה בירה או שתיים בחיי, כפי שבלוג זה ואוסף בקבוקי הבירה שלי מעידים, אולם בטעימה שכל עניינה הוא הבדלים בין שמרים, מעולם לא יצא לי להשתתף. הגעתי למבשלת העם בדיוק ב-20:00 כדי לעמוד במו פי ואפי את ההבדלים הנובעים מהשמרים ותהליך התסיסה. התוצאה היתה מאלפת. לא האמנתי ששמרים ותסיסה יכולים לקחת את אותו תירוש למקומות כל כך שונים. ישנם זנים שהדגישו את הכשות ואחרים שהעלימו או האלימו אותה. ישנם זנים שפרחו בתירוש הזה ואחרים שסרחו בו. היו כאלה שעבדו שעות נוספות, המירו יותר סוכר לאלכוהול ויצרו בירה יבשה וחזקה יותר ואחרים שסיימו לעבוד מוקדם והשאירו בירה בעלת גוף, מתקתקות ואלכוהול נמוך יחסית. כל זן יצר בירה שונה מאחיו, להלן רשמי הטעימה שלי + הרושם שהשאירה בי כל בירה במילה או שתיים:

1. S04 – שמרים אנגליים. 4.8% אלכוהול. פייל אייל ביתי
צבע דבשי לא צלול עם ראש קצף יפה
טעם מאלטי ומעט ריח יחסית. לא ממש מרגיש בריטי אבל בהחלט פייל אייל ביתי טוב.

2. Windsor – שמרים אנגליים. 4.5% אלכוהול. מרירות נעימה מבושמת
צבע ענברי מעורפל, ראש קצף חלבוני איתן ואפרפר.
ריח מבושם יחסית
טעם חלק יותר, עם פחות טעמי לוואי של שמרים ומרירות נעימה.

3. Nottingham – שמרים אנגליים. 5% אלכוהול – בריטי באנדר סטייטמנט.
צבע נחושת יפה כמעט צלול. קצף תחרה שיורד מהר.
ריח חלש עד בלתי מורגש של לתת וקצת כשות.
טעם מאוזן ובריטי. יש בה הכל אבל באנדר סטייטמנט. הבירה הכי נעימה והכי פחות "ביתית" בטעימה, לטעמי.

4. Muntons Gold – כנראה אנגלי. 4.5% אלכוהול. אניס
צבע דבשי, מעט מעורפל. קצף בהיר ואיתן עם בועות גדולות.
ריח שהזכיר לי אניס או שומר מלוכלך בהרבה שמרים. נטול כשות אבל מדיף גופריתיות.
טעם קצת משעמם עם סיומת מרירה קלות.

5. WLP004 – זן אירי. 4.3% – אחת הבירות שיותר אהבתי. יבש ומפולפל
צבע נחושת צלול ויפה שהזכיר לי את הצבע של גולדסטאר. רצף בהיר ונקי
ריח גרעיני עם רמז לשמרים ולפילפל שחור
טעם יבש ביותר כמעט כמו של קילקני, למרות שיעור האלכוהול הנמוך יחסית המרמז על השארות סוכר רב יחסית בבירה.

6. US05 – שמרים אמריקאים. 5% אלכוהול. אגוזי לוז
צבע דבשי ענברי כמעט צלול. קצף בהיר אפרפר ואיתן
ריח לא נעים של מיצי מרה שמסתלק ומשאיר אחריו ריח של אגוזי לוז כמו בממרח נוטלה.
טעם יבש ואגוזי.

7. WLP570 – שמרים בלגיים. 5% אלכוהול. הבלגית המורכבת
צבע ומראה של דבש ישן שהתגבש – מעונן. קצך בהיר ואיתן.
ריח בלגי, שמרי ואסתרי.
טעם מורכב, עשיר, מתפתח, מלא וארוך. כולל מכל וכל החל במתכתיות, דרך סוכריות קופצות וכלה בתבלינים כמו ציפורן, פלפל אנגלי וזרעי כוסברה.
למרות שיעור האלכוהול הגבוה יחסית המרמז על מעט סוכר שנשאר, הבירה מרגישה מתוקה ומאוזנת במרירות נעימה. זו בלי ספק הבירה המורכבת ביותר ובעלת הגוף האיתן ביותר.

8. S33 – שמרים בלגיים. 4.5% אלכוהול. הפירותית החורפית
צבע נחושת ענברי יפה וצלול. קצף אפרפר קטן שנשאר.
ריח פירותי מתובל שהזכיר לי קינמון, צימוקים, שזיפים ואף טופי.
טעם מתקתק.
סיומת שהזכירה לי ריח של גז בישול.

9. WLP565 – שמרי סזון בלגי. 3.7% אלכוהול בלבד. הבירה החלשה בטעימה. סיד ומינרלים
צבע עכור דבשי, קצף איתן בהיר
ריח גופריתי חזק המלווה בריחות לא נעימים אחרים של מתכת, מינרלים, חול, אבן וסיד.
טעם מתקתק אבל לא כל כך נעים.
לדעתי קרה לשמרים בבירה הזו משהו לא טוב. אולי היו זקנים מדי, אולי הזדהמו בשל תנאי סניטציה ביתיים לא מספיקים אולי טמפרטורת התסיסה לא היתה נוחה להם. בכל מקרה נראה לי שהתסיסה לא ממש היתה מבוקרת והשמרים היו במצוקה ולכן לא היו במיטבם. אף כי כמה טועמים שאני מעריך את טעמם ציינו אותה לשבח ואהבו אותה מאוד. לטעמי, היא היתה הבירה הפחות טובה בטעימה.

10. T-58 – שמרים בלגיים כמדומני. 4.6% אלכוהול. בירת דז'יסטיף
צבע דבשי צלול בהיר יחסית לבירות האחרות. קצף תחרה שיורד מהר.
ריח מתובל מעניין ומיוחד של עלים ירוקים כמו נענע או מנטה, פלפל שחור ועשבי תיבול כמו בדז'יסטיף.
הטעם, לצערי, היה פחות טוב מהאף והיה שמרי מדי, מימי ולא מזמין.
בטעימה שניה – מבקבוק שזה עתה נפתח הטעם היה מאוזן יותר ופירותי יותר. אבל האף היה פחות מורכב ומעניין. יתכן והתיבול הדז'יסטיפי שהיה בבקבוק הראשון נובע ממשהו שאירע בבקבוק הספציפי.

11. WB06 – שמרי חיטה. 4.8% אלכוהול. זיתים סורים דפוקים
צבע ענברי בהיר יחסית וצלול. קצף איתן ועצבני העשוי מבועות גדולות.
ריח קצת גופריתי שכלל אזכורים לזיתים וציפורן.
טעם יבש, מפולפל ומריר שהזכיר לי זיתים סורים דפוקים.
למרות הציפורן לא הרגיש לי כל כך כמו בירת חיטה.

12. EC1118 – שמרי שמפניה. 4% אלכוהול. פירות מסוכרים
צבע דבשי ענברי לא צלול. ראש קצף קטן אבל איתן
ריח של קשה של לחם ומייד אחריו פירות בשלים ופירות מסוכרים ואפילו דבלים.
טעם פירותי, נקי ומקורי, ללא טעמי שמרים או שאריות תסיסה.
נראה כי השמרים בבירה זו טרם סיימו את עבודתם. גם שיעור האלכוהול וגם המתיקות מעידים על כך. יתכן שבירה זו בעוד חודשיים שלושה תשביח ותשתפר, אף כי אהבתי אותה גם כך.

לסיכום. היה מרתק ומלמד. מלבד זאת גם נהנתי מאוד. היתה אווירה מחתרתית נעימה וחברית. הגיעו הרבה חברים והתשוקה שהאירוע יצר בקרב המשתתפים והמבקרים ניכרה בפני כולם. אם יתוכנן פרויקט כזה נוסף, הייתי ממליץ לתת לכל שמר את הטמפרטורה הנוחה לו ביותר ומשך הזמן הרצוי לו. מעניין גם לראות מה שמרי לאגר היו עושים לתירוש זה. תודה לחובבי ציון, מבשלת העם והדובים על ערב מוצלח שיזכר וידובר בו עוד רבות.

אוסף הבקבוקים 2

2011-12-09T23:24:00.001+02:00

לפני כמה חודשים כתבתי על אוסף בקבוקי הבירה שאני מטפח מזה 12 שנים. הצורך בפינוי מקום לטובת מתן, הדייר הקטן והחמוד שהצטרף לפני כמעט 10 חודשים לביתנו, הבהיר לי שמבלי להרגיש אני מטפח אוסף בקבוקים נוסף – אוסף בקבוקי אלכוהול. הצורך הזה קיבל חיזוק כשאותו דייר קטן וחמוד הצליח לפרוץ את האזיקון נגד ילדים שהותקן על דלתות ארון שהכיל בקבוקי וודקה, ג'ין ומרטיני ופיזר אותם על השטיח.

אוסף בקבוקי האלכוהול החל את דרכו בבר הקטן שבנינו שותפי ואני באותה דירת רווקים מיתולוגית שהזכרתי בפוסט הנ"ל. הבר היה מורכב מדלפק שהזמנו אצל מסגר מיפו, 3 כסאות בר ומדפי זכוכית שקנינו בהום סנטר. על מדפי הזכוכית ככבו דרך קבע כתריסר בקבוקי ספיריטים ששימשו אותנו לקוקטיילים, למסיבות וסתם להרגעות בסוף יום עבודה. נחו שם דרך קבע, וודקה, ויסקי או שניים, מרטיני, כמה ליקרים, ג'ין, רום ואיזה אניס. לרוב קצב השתיה תאם את קצב הקניה של בקבוקים בדיוטי פרי.

כשעברתי לגור עם מי שהפכה להיות אשתי ואם בני, נותרו בקבוקים בודדים בלבד, לאורך השנים הצטרפו אליהם בקבוקים שונים: שאריות ממסיבת הרווקים/החתונה/ברית/מסיבה, בקבוקי ויסקי שהתחלתי לאסוף כשהחל פורום בירה מזוקקת לפני כשנתיים שלוש. קצב הצטרפות הבקבוקים לאוסף גדל ביחס הפוך לקצב השתיה. במצבנו אנחנו עושים כבר פחות מסיבות. לימור שהיתה לפני, תוך כדי או אחרי לידה, הפסיקה לשתות כליל. וגם החברים שעסוקים אף הם בגידול ילדים, מבקרים פחות ושותים פחות.

מפה לשם גיליתי שבאמתחתי כ-90 בקבוקי משקאות חריפים מתוכם רק 15 בנפח קטן מהסטנדרט. כמעט כולם פתוחים במצבי מלאות שונים. האוסף כולל למעלה מ-60 בקבוקי ויסקי, 8 בקבוקי וודקה, 7 בקבוקי ברנדי וקוניאק ועוד כהנה וכהנה משקאות מזוקקים (רום, ג'ין, טקילה, ליקרים, דז'יסטיפים, אפרטיפים וכד'). הותיק ביותר הוא בקבוק וודקה בערך בגילי והצעיר ביותר הוא רום שהצטרף לאוסף לפני כחודש וחצי. אם ניקח ממוצע של חצי ליטר לבקבוק (שקלול של הבקבוקים המלאים, החצי מלאים והקטנים) הרי שמדובר בכ-45 ליטר של משקאות חריפים – אם אשתה 2 מנות בכל יום (כ-100 מ"ל) הרי שיקח לי שנה וחצי לגמור את כל האלכוהול הזה. אי לכך החלטתי עם עצמי שאקח את עצמי בידיים ואפחית בקבוק אחד מדי חודש. בקצב כזה, אני מעריך שבתוך 5 שנים האוסף יגיע למימדים "נורמלים" של 20-30 בקבוקים "בלבד". בחודשים בהם יצטרף בקבוק חדש לאוסף, אאלץ להפחית בקבוק נוסף על כל בקבוק שיצטרף.

מי שאיננו אספן, לא יבין את הקושי שבאתגר זה. הקושי לא נעוץ בצד השתיה, אין לי בעיה לשתות מדי ערב והכבד שלי מורגל בהתמודדות יומיומית עם אלכוהול. הקושי אפילו לא נעוץ בצד האספקה. אני מאמין שאצליח להתאפק ולהימנע מקניית בקבוקים נוספים בנסיעותיי הבאות. הקושי טמון בויתור. בהכרה שזהו – נגמר הבקבוק. שבכך שסיימתי אותו וזרקתי אותו, ויתרתי על האופציה לטעום מהמשקה שהכיל ושאולי לא אוכל לטעום אותו יותר לעולם (כמו למשל בקבוק נדיר של ויסקי ממזקקה ניו זילנדית שנסגרה). מאחר ומשקאות מזוקקים יכולים להשתמר שנים רבות בשל תכולת האלכוהול הגבוהה, הרי שהם מתאימים יותר מכל משקה לציון מאורע או אירוע מיוחד ואכן המיוחדים והמשובחים שבהם נפתחים באירועים נדירים. במקרים כאלה מספיק מבט חטוף על הבקבוק כדי להעלות את הזכרון המתלווה אליו. כשמסתיים לו בקבוק יקר או נדיר, ישנו רגע של אבל קטן הנובע מהחשש שגם הסיפור או הזכרון מיוחד שהבקבוק נשא עמו יזנח אף הוא. כמוני יש חובבי אלכוהול רבים השומרים במשך שנים בקבוקים בהם יש עוד כמה לגימות אחרונות השמורות לאירועים מיוחדים. הם נמנעים מללגום אותן בכדי לא לגמור את הבקבוק ולזרוק אותו ובכך למעשה מפסידים את העונג והחוויה שבלגימת אותן לגימות שלא נלגמות לעולם.

מבצע חיסול המלאי שלקחתי על עצמי נועד לשים לזה סוף. הבקבוק הראשון שהסתיים במסגרת המבצע הוא גם מהיקרים שבאוסף, אם לא היקר שבהם: בלוויני 21 שנה עם פיניש בחביות פורט. בקבוק שקיבלתי מחברים לפני כ-5 שנים לרגל אירוסי ללימור. זה היה ויסקי משובח שכיף לשתות בלגימות קטנות – סיפתח מצויין לפרויקט.

הגראפה של הפיראטים

2011-12-02T11:38:00.001+02:00

"אין חוקים לרום", כך פתח נמרוד את ערב טעימות הרום שאירחו קרן והחשאי. "האם בגלל זה הוא הפך לחביב הפיראטים?", תהיתי ביני לבין עצמי. מבלי להתכוון הוא הפך למרצה אורח שלקח אותנו למסע הסטורי מרתק וטעים בתולדות תעשיית הרום. עם כל קילומטרז' האלכוהול הענף שצברתי, ידיעותי בנושא רום מתמצות בבסיס שמלמדים בקורס ברמנים. עם פריחת טרנד הרום המתיישן בחו"ל הרגשתי שזה חור שעלי לסגור.

נמרוד ואחיו, הלא הם האחים רוזנבלט עליהם כתבתי לפני כמה חודשים, מתסיסים ומזקקים כל פרי או ירק שנקלע לידיהם. אבל את השריטה הזו התחיל חלום לייצר רום ישראלי איכותי, חלום שהם הגשימו במידה רבה. בביקורי אצל הרוזנבלטים בעליית הגג, הבטיח לי נמרוד ערב שיוקדש לרום. את קרן והחשאי הכרתי בטעימת בירות דאבל בוק בפסח. הוקסמתי מהפרויקט שקרן לקחה על עצמה – לטעום את כל הבירות בספר מותגי הבירה בישראל 2011 שפירסם שחר הרץ בינואר. בפה לשם למדתי שהיא בכלל חובבת רום וטיקי – קוקטיילים מבוססי רום. זרקתי לה פעם שאשמח ללמוד יותר על רום והיא מייד הרימה את הכפפה והבטיחה לארגן לנו ערב טעימות. פוסט זה מסכם את הערב הזה שמימש את הבטחותיהם של שניהם.

קיצור תולדות הרום

האירופאים הביאו את הסוכר לקולוניות החדשות במערב – בעיקר לאיים הקריביים. לאחר זיקוק הסוכר שנשלח ליבשת הישנה, נשארה המון פסולת מתוקה – מולסה. משלא ידעו מה לעשות איתה ובהעדר שעורה, גילו המתיישבים האירופאים שאפשר להתסיס את המולסה למשקה אלכוהולי. המשקה האלכוהולי שנוצר מהתססת המולסה היה לא כל כך טעים ובעל ריח פלסטיקי חזק. או אז גילו אותם חלוצים שאפשר לזקק את שיכר המולסה ולקבל נוזל בהיר, חזק עם ריח קרמלי/ונילי של רום שיכול להשתמר זמן רב – ממש כמו גראפה העשויה מהשאריות של תעשיית היין. יתרה מזאת, הרום לאחר זיקוק תפס נפח קטן בהרבה משיכר המולסה ולכן התאים למילוי חביות ששימשו את מלחי האוניות שהובילו את הסוכר המזוקק לאירופה. ציי מדינות העולם הישן גדלו מאוד באותן שנים והתפתחה לה תעשייה שלמה של יורדי ים וסוחרים שסחרו בין העולם הישן לחדש. ביחד עם התעשייה הזו התפתח גם הביקוש למשקה אלכוהולי שירווה את צמאונם של המלחים לאלכוהול במסע הארוך והמסוכן בין אמריקה לאירופה. ביחד עמם התפתחה עוד תעשיה משגשגת – תעשיית הפיראטים ושודדי הים. הם נהגו לשדוד אוניות סוחר שכאלה, את הסוכר מכרו ואת הרום שתו – כך הפך הרום למשקה האלכוהולי המועדף על הפיראטים ואחד מהמשקאות האלכוהוליים הפופולרים בעולם.

סוגי רום

רום אינדסטריאל

הרום הלבן הרגיל שהתפתח בקולוניות הספרדיות והפורטוגזיות. הרום הטוב ביותר היה מיוצר בקובה – מכאן בא המושג "רום קובני" מכאן הגיעו במקור בקרדי והוואנה קלאב. לאחר שארה"ב החליטה שאי לא רוצה לשחר עם קובה יותר, מרבית תעשיית הרום הקובני עברה לפורטו ריקו בכדי שתוכל להמשיך לייצא רום לשוק הגדול בעולם – השוק האמריקאי. רום קובני הוא לרוב נקי, קל, צלול ויבש. כנציגי הז'אנר טעמנו:

1. הוואנה קלאב אנייחו אספסיאל – רום קובני המיושן 5 שנים. צבעו זהוב. חוזקו 40% אלכוהול. יש לו ריח אלכוהולי, קרמליות קלה וריח של תזקיק המאפיין רומים רבים. לאחר שנפתח מעט מופיע ריח תפוחי ורמז לגומי/עישון. טעמו מתקתק יבש (נשמע סתירה אבל כך הוא) מרגיש סמיך וכמעט צמיגי בפה.

2. סנטיאגו דה קובה – רום קובני המיושן 12 שנה בחוזק 40%. ריח מתוק, חזק ו"חום". כולל ריחות של עץ/מרתף, ריח עוגתי, חרוב וסוכר. צבעו נחושת עמוק – אדמדם חום. מרגיש סמיך בפה. טעמו מתקתק וחלק עם סיומת קצת מעושנת.

3. רום מאונט גאי. רום אינדסטריאל מברבדוס בחוזק 40%. צבעו זהוב עמוק. ברבדוס נחשבת למולדת הרום. יש לו ריח פרחוני לימוני יותר מקודמיו. טעמו יבש ואף מריר קלות. יש לו גוף קל ודליל יחסית.

4. ברבנקורט – רום אינדסטריאל מהאיטי שיושן 8 שנים. בוקבק בחוזק 43%. צבע ענברי דבשי. ריח של פרי בשל על סף הרקוב. ריח של ברנדי אבל גם משהו שמזכיר דגנים. טעם מתקתק עם סיומת מרירה. אילו טעמתי אותו מבלי לדעת שזה רום – הייתי מהמר שזה סוג של ברנדי.

רום אגריקול

הצרפתים, לעומת הספרדים, הפיקו את הסוכר שלהם באירופה מסלק סוכר. לכן לא נוצרה להם הרבה פסולת מזיקוק סוכר. אי לכך הם התסיסו וזיקקו את מיץ קנה הסוכר (המיץ שיוצא כשסוחטים סוכר) ולא את השאריות. רום העשוי ממיץ קנה סוכר מכונה רום אגריקול. יש הרואים בו רום איכותי יותר ובעל פוטנציאל התיישנות רב יותר. להלן האגריקולים שטעמנו:

5. סיינט ג'יימס רויאל אמברי – רום אגריקול מהאי הצרפתי מרטיניק בחוזק 45%. צבע ענברי – נחושת בוהק - כמו ויסקי. ריח חזק של תפוח עץ ירוק, אחר כך קצת עישון עם קצת ריח טחוב כמו פנים של מקרר שלא נוקה זמן רב ואולי גם ריח של ירקות מבושלים. עם סיומת קצת כימיקלית – פלסטית. טעמו מתוק ושמנוני למרות שהוא בעל גוף קל.

6. TOZ – רום אגריקול מהאי סנטה לוסיה המזוקק בזיקוק דודי (40%). צבע כמו של ברבן – אדום חום יפה ועמוק. ריח מעושן יחסית, גומי ואבק שריפה. טעם מחוספס מר-מתקתק – כמו עוגה שנשרפה. בעל מורכבות ועומק יחסית לאינדסטריאלים. טעמו/ריחו מהדהד בפה למשך זמן רב יותר הוא השאיר לי ריח שהזכיר לי פודינג סינטטי – כמו הפודינק של אפיכל מלפני 30 שנה שהוכן עם חלב שבושל/הורתח.

7. עליית הגג 2008 – רום אגריקול בזיקוק דודי שנמרוד זיקק בעליית הגג לפני 3 שנים בחוזק 46%. צבע חום עמוק נחושתי. ריח של עוגת שוקולד עם תמצית רום. אחר כך בא ריח של גשם ראשון, אחריו בישום פירחוני של ורדים ופירות ולסיום מגיעה חמאה והפלסטיקיות של הפודינג של אפיכל. טעמו לעומת זאת יבש עם רמז למליחות. הוא בעל גוף כבד יחסית.

רום ג'מייקני

רום ג'מייקני עשוי כמו רום רגיל אבל לצורך זריעת השמרים שיחלו את התססת המולאסה המומסת במים בתום הבישול, משתמשים בקצף עשיר בשמרים מהבישול הקודם – קצת כמו שהיו עושים בירה פעם או כמו שעושים sour bread. התסיסה בדרך זו איטית יותר והשמרים שאינם מדור ראשון מעניקים לשיכר טעמים וארומות מיוחדים.

8. מאייר'ס – הרום המפורסם ביותר מג'מייקה. צבעו חום בהיר כמו מייפל. יש לו ריח חזק של תזקיק וגם קצת של טקילה – ריח עשבוני חריף וחמצמץ – כמו של ירקות מוחמצים. הוא סמיך על הלשון ושמנוני. טעמו חזק, מחוספס ומעקצץ. הוא מזכיר קצת טקילות סינגל אסטייט. טעמו יבש וקצר בפה.

9. אפלטון אסטייט – עוד רום ג'מייקני נודע. מיושן 12 שנה. צבעו נחושת אדום חום כהה. ריחו מתוק, קרמל שרוף, עץ ומרתף טחוב. טעמו מתוק, כאילו הוסיפו סוכר או דבש לאחר הזיקוק. יש לו סיומת חמאתית שוקולדית כמו באטר סקוטש.

רום מגווטמלה

הרום בגווטמלה עשוי ממיץ קנה סוכר כמו רום האגריקול, אולם המיץ עובר צימצום למעין עיסה חומה דבשית המזכירה מולאסה. את העיסה הזו מתסיסים ומזקקים. טעמנו רק נציג אחד של הז'אנר:

10. זקאפה 23 – רום מגווטמלה בחוזק 40%. צבע חום יפה ומפתה. ריח מעודן של רום, קרמל, פירות וענבים. טעם מתוק וסמיך יחסית עם רמז להדרים.

נהנתי מאוד והחכמתי בטעימה זו. תודה לנמרוד, קרן והחשאי. אם אתם מוצאים טעויות ברשימותי – אתם מוזמנים להעיר ולתקן. אני מחכה עדין לערב טיקי… תודה גם ללימור שהסכימה להיות הנהגת התורנית שלי.

latitude 48 מפורק לגורמים

2011-11-26T01:27:00.001+02:00

חגורת הכשות היא כינוי לקו רוחב שנחשב לטוב ביותר לגידול כשות בחצי כדור הארץ הצפוני – האזור שסביב קו רוחב 48 (+- 5 מעלות מכל צד) כשמסתכלים על המפה מגלים שמדינות כשות קלסיות נמצאות בטווח זה: גרמניה, צ'כיה, דרום אנגליה, צפון ארה"ב ואפילו יפן, מולדת הסורצ'י אייס.

כידוע IPA הוא סגנון בירה המועשר ביותר כשות מהרגיל. IPA אמריקאי לוקח את זה צעד קדימה ומכיל כמות כמעט מוגזמת של כשות בעיקר לצרכי ארומה, תוך שימוש מאסיבי בדריי הופינג (הוספת כשות לאחר הבישול בשלב התסיסה, או ההבשלה) סמואל אדמס לטיטיוד 48 IPA הוא הפרשנות של סמואל אדמס לסגנון. שמו נגזר, כמובן, מקו הרוחב סביבו מתקיימת חגורת הכשות – ה-Hop belt. הוא מתובל בלא פחות מחמישה סוגי כשות משלוש מדינות כשות קלסיות: גרמניה, אנגליה וארה"ב. גרמניה, בגלל המורשת של משפחתו של ג'ים קוך, מייסד המבשלה, שמוצאה בגרמניה, אנגליה, בגלל שהיא מולדת ה-IPA וארה"ב, כי סמואל אדמס היא אמריקאית וגם בגלל שסצנת הקראפט האמריקאית הפכה את סגנון ה-IPA לסגנון הבית באמצעותו המבשלות מראות לכולם ששלהן יותר גדול.

1. סמואל אדמס לטיטיוד 48 IPA הוא אייל ענברי עמוק ומזמין בחוזק 6% אלכוהול. הוא בעל ראש קצף זהוב ומדיף ריח כשותי וממכר של עשבים, פרחים, ריבה, אגוזים ועוד. טעמו מריר וכשותי עם אפטר טייסט מריר וארוך כמקובל בסגנון.

הבירה זכתה להצלחה ואף הגיעה במהלך השנה לארצנו. בסמואל אדמס אוהבים לנסות דברים וכפי שהם מגדירים זאת לדחוף את הגבולות של בישול בירה קונבנציונלי בכדי להגיע לשיאים. לאור הצלחתה של הלטיטיוד 48 בעולם, הוציאו בסמואל אדמס מהדורה מוגבלת ומרתקת בשם Samuel Adams Latitude 48 Deconstructed המפרקת את הבירה לחמשת זני הכשות המרכיבים אותה באמצעות בישול אותו מתכון חמש פעמים כשבכל פעם היא מתובלת בזן כשות אחד בלבד מבין חמשת הזנים שמופיעים בתוצר הסופי. בירה כזו המתובלת בזן כשות אחד נקראת סינגל הופ. בירות סינגל הופ הן אחד הטרנדים המעניינים בסצנת בירות הבוטיק העולמית. הגדולה של המארז הזה היא בהזדמנות של חובבי הבירה והסגנון לבודד ולטעום רבדים שונים של הבירה וזני הכשות שמרכיבים אותה, קצת כמו התבוננות בבית דפוס בשכבות הצבע השונות המרכיבות תמונה. זו הזדמנות נדירה להתחקות אחר תהליך היצירה של בירה וחיבור הגורמים המרכיבים אותה.

לדאבונינו, מארז זה לא יהיה זמין בארץ אבל למרות זאת ניתנה הזדמנות לחברי מועדון סמואל אדמס VIP להינות מטעימה מיוחדת של כל שש הבירות המרכיבות את המארז בערב מיוחד שנערך לחברי המועדון במסעדת פורטר אנד סאנס בתל אביב. את הטעימה ליוו מנות קלות ממטבחה של פורטר אנד סאנס (פיש אנד צ'יפס, חציל בטחינה, פולנטה, סלט יווני, פלטת נקניקים ועוד). היה טעים. לצורך ההמחשה, כל בירה מחמש בירות הסינגל הופ לוותה במקביל לטעימה גם בצינצנת קטנה עם כופתיות כשות של הכשות המרכיבה אותה. להלו רשמי הטעימה:

2. הלרטאו מיטלפראו – זן כשות אצילי מגרמניה הנפוץ בהרבה לאגרים ומרכיב חשוב בסמואל אדמס בוסטון לאגר. הבירה נראית זהה לאחותה מחומשת הזנים. ההבדלים הם בשאר החושים: ריחה מבושם קלות ולאגרי. טעמה מריר מתקתק עם מאלטיות עוגייתית עם תחושת פה חלקה ועדינה.

3. איסט קנט גולדינגס – זן כשות אנגלי קלסי שככל הנראה תיבל את ה-IPA הראשונים לפני 200 שנה ויותר. ריחה חלש וכמעט דהוי. ריח בריטי אפור ומרומז. טעה מאלטי עם מרירות מעודנת אבל מתמשכת – כמו ב-IPA בריטי.

4. אתנום – זן אמריקאי ארומטי והדרי. הבירה מדיפה ריח כשות ארומטי, פרחוני והדרי. הטעם שלה מריר נעים ואגוזי אבל קצר.

5. סימקו – זן שזוכה להצלחה רבה בשנתיים האחרונות בתעשיית בירות הבוטיק ומאופיין בריחות יבשים של שום ובצל. לטיטיוד 48 חד זני עם סימקו אופיין בריח עשבוני יבש, טעם מתוק באופן מפתיע וסיומת שמזכירה שום ובצל ירוק.

6. זאוס – זן ביטרינג (שמשמש למתן מרירות לבירה) הבירה הדיפה ריח כשותי חלש וכמעט בלתי מורגש לאחר שני הקודמים, אבל לעומתם בירה זו הורגשה בפה עם מכת מרירות שמאפילה על כל טעם אחר שהגיע מהלתת. טעם שמזכיר זיתים סורים דפוקים ונשאר בפה זמן רב לאחר הלגימה.

אחרי הטעימה חשבתי שאולי דימוי לתזמורת מתאים יותר לתיאור המארז מאשר דימוי לבית דפוס. בתזמורת כל כלי נגינה בפני עצמו מוציא צלילים ומוסיקה אבל השילוב של כל הכלים ביחד מייצר הרמוניה ומנגינה שלמה הגדולה מסך חלקיה. באופן דומה כל בירה חד זנית היא בירה טובה בפני עצמה גם אם לעיתים לא מאוזנת או קצת חד מימדית ומאפשרת לטעום את מאפייניו של כל זן כשות אולם בחיבור חמשת זני הכשות לבירה אחת מתקבלת יצירה מאוזנת, מורכבת ומיוחדת.

ל"קינוח" טעמנו את הבירה האחרונה בסדרת האימפריאל של סמואל אדמס: סמואל אדמס ווי הבי – בירה בסגנון סקוטי מסורתי בעלת צבע בורדו כהה כמעט שחור, קצף אפרפר חום, ריח מעושן חריף, טעם מתקתק, חריף, קינמוני עם מרקם סמיך וכבד יחסית ואפטר טייסט מעושן – כמו לעשן סיגר לאחר הארוחה. כמו שאר הבירות בסדרת האיפריאל של סמואל אדמס, גם זו חזקה במיוחד ומתהדרת ב-10% אלכוהול.

אני נהנתי מאוד בערב זה וגם החכמתי.

סומלייה באיצטדיון

2011-11-12T08:45:00.001+02:00

השבוע התקיימה תערוכת היין המסורתית "סומלייה" של סטודיו בן עמי. השנה בשונה משנים קודמות התערוכה עברה מהיכל התרבות להיכל נוקיה. שינוי הלוקיישן שינה את החוויה, עדין לא החלטתי אם לטובה או לרעה. אנסה לסכם את חוויותי…

מזמן לא טעמתי יין. אני שותה יין כל שבוע אבל מסיבות שונות בשנה האחרונה יצא לי להשתתף בפחות טעימות ואירועי יין מבעבר וכמדומני גם לא ביקרתי באף יקב. אי לכך בבואי לסומלייה הרגשתי שהחלדתי. טעם היין כבר לא התפרק לי לגורמים על הלשון והאסוציאציות באו ביתר קושי לעומת העבר. באתי לא ממוקד, ללא אג'נדה של מה אני רוצה לטעום והיכן.באתי ללא מחברת טעימות. גם הלוקיישן החדש הוציא אותי מאיפוס אבל התעשתי כעבור שני יינות ונכנסתי לעיניינים.

הלוקיישן החדש מעלה פלאשבקים מאירועים אחרים שאורגנו בהיכל נוקיה כמו תערוכת ברמנ'ס ותערוכת בירז. בשונה מהנ"ל, ריבוי המציגים, חייב הוספת שטח למציגים גם על הפרקט. ההפרדה בין המציגים על הפרקט למציגים בטבעת העליונה המקיפה את ההיכל יצרה למעשה שתי תערוכות או אם תרצו שני מעמדות. למעלה היו היקבים הגדולים והמעניינים ולמטה הושלכו יקבי הבוטיק הקטנים וחסרי המעות. בגלל מבנה המעגל העליון, הבנוי כמעין מסדרון מעגלי גדול המאפשר דוכן אחד בלבד בכל קטע, המבקרים נאלצים לנוע ללא הרףכאילו היו על טיילת ובכל פעם עומדים מול דוכן אחד בלבד. בשונה מהיכל התרבות בו כמעט מכל דוכן ניתן היה לראות דוכנים אחרים ואנשים שמסתובבים. מבנה זה גם הקשה על המעבר מאזור אחד לאחר, כך שאם רוצים להגיע לדוכן הממוקם בצד השני של המעגל, יש ללכת את כולו. יש בכך יתרונות – נאלצים לראות את כולם, אבל גם חסרונות – זמן שמתבזבז ואנשים שנתקעים בדרך ולא מגיעים בסוף ליעדם. לי הארוע בנוקיה הרגיש יותר עממי ופחות פלצני לעומת סומלייה בהיכל התרבות היוקרתי והפלצני. ישנם יינות שזה היטיב עמם וישנם כאלה שדווקא הפלצנות הולמת אותם יותר.

מלבד הנ"ל, לתחושתי השנה כל התערוכה היתה בסימן פחות. נראה לי שהשנה היו פחות מציגים, פחות יינות ופחות מבקרים. ואולי זה הלוקיישן האחר שגרם לכך שאראה בכל פעם מציג אחד בלבד ורק חלק קטן מהקהל ולא את כולם יחד. אמרתי שנראה לי שהיו פחות מציגים, אולי זה משום שהשנה בלטו בהעדרם כמה מציגים מסורתיים כמו הסקוטית (דלתון), תבור (החברה המרכזית), פלאם ואחרים. ואולי הם לא נעדרו, אלא רק לא סיימתי את ההקפה ולכן פיספסתי.

בגזרת היין, טעמתי לא מעט יינות. כהרגלי, העדפתי לטעום יינות של היקבים/יבואנים הגדולים. למרות שרשמתי לעצמי רשמי טעימה, אנסה לאתגר את עצמי ולתאר כל יין שטעמתי במילה אחת אסוציאטיבית שעלתה בראשי בעת הטעימה. נראה איך זה עובד:

פיוז'ן לבן – ריזלינג 2010 (כמדומני) – אננס

ויתקין קריניאן (לא זוכר שנה) – שיכר תפוחים (סיידר)

ברקן סדרת אסמבלאז' צפית 2009 – בננה

טפרברג מריטאז' 2009 בלנד בורדו – דובדבנים חמוצים

טפרברג רזרב מלבק 2009 – שזיפים מיובשים

צ'ילאג קריניאן 2009 – מערה אפורה

צ'ילאג סולו מרלו 2006 – טחוב ומערתי

בניימינה שרדונה unoaked 2010 – דגנים מקורמלים

בניימינה שוהם שרדונה 2009 ? – לימון-ליים

כרמל קאיומי סינגל ויניארד ריזלינג – גומי

כרמל קאיומי סינגל ויניאד קברנה 2008 – שוקולד

רמת הגולן אל-רום 2008 סינגל קברנה – ריבה ושוקולד

סגל דובב ארגמן 2008 – פלפל שחור

סגל לא מסונן 2007? – סלעים

הכרם – בלינגהאם פיוז'ן פינוטאז' – עור בשרני.

עוד טעמתי, אבל לא נרשמו אסוציאציות הניתנות לתמצות במילה אחת:

ברקן אסמבלאז' איתן 2008, כרמל קאיומי שיראז 2008, כרמל שעל מרלו 2009

אשמח לפידבק על רשמי הטעימה שלעיל מחובבי יין המכירים את היינות הללו.

מסקנה שהסקתי בתום התערוכה הזו היא שלמרות שטעמתי מאות אם לא אלפי יינות ישראלים מאז הגעתי לגיל מצוות, ולמרות שאני תופס מעצמי אחד שיודע לטעום יין, גיליתי שחסרה לי השכלה בתחום. לא טעמתי מספיק יינות מהעולם. לא טעמתי מספיק יין עם אנשים מנוסים ומבינים. או בפרפרזה על סוקרטס – ככל שאני טועם יותר כך אני מגלה שיש לי עוד הרבה לטעום וללמוד בעולם היין. לכן החלטתי עם עצמי להשקיע בהשלמת הפערים. אני בודאי אכתוב על הדרך בפוסטים עתידיים.

הפייבוריטים שלי בתערוכה, ללא סדר הם:סגל לא מסונן, כרמל קאיומי קברנה וירדן, אל רום קברנה. אולי זה בגלל חיבתי לעוצמתו של הקברנה.

הבירה של הבירה

2011-11-04T08:55:00.001+02:00

את האחים שפירא הכרתי בתחרות הסמואל אדמס לונגשוט לפני כמה שנים. בפעם האחרונה שהשתתפו – בלונגשוט 2009 הם גם גרפו אוטופיה. שנה לפני כן, כמדומני, פגשתי את איציק שפירא בפסטיבל רחוב צפוף בירושלים והוא אמר בחיוך ובמבט שמשקיף אל האופק, שהוא הולך להקים מבשלה. השנה החזון הפך למציאות.

המבשלה החלה לפעול לפני חודשים מספר במושב נחם הסמוך לבית שמש תחת השם מבשלת שפירא. כבר מההתחלה היא מיצבה את עצמה כבירה של הבירה והצטיידה בגאווה ירושלמית לא מבוטלת. הדבר ניכרבלוגו, בעמוד הפייסבוק שלה וכמובן בפסטיבל הבירה בירושלים בה מבשלת שפירא "דפקה הופעה". לצערי נבצר ממני להגיע לאותו פסטיבל, אולם רשמתי לעצמי לבקר בה בהקדם האפשרי. הדחף לבקר במבשלה התעורר שוב כשהפייל אייל של שפירא זכה בפרס הבירה הישראלית הטובה ביותר בתחרות BIRA של איש הענבים וסטאוט שיבול השועל של המבשלה זכה בפרס סילבר באותה תחרות. לדחף שלי לקפוץ לביקור תרמה גם העובדה שבעמדת הברומייסטר מככב ידידי יוחאי קודלר, שברזומה שלו לא מעט אוטופיות, 2 זכיות ב-Best in Show של תחרות הלונגשוט (2007,2008), הקמת מבשלת הנגב ועתה שותף להקמת מבשלת שפירא וקרדיט ל-3 פרסים בתחרות BIRA של איש הענבים (דאבל גולד על שפירא פייל אייל, גולד על נגב פורטר אלון שנבחרה לסטאוט/פורטר הטוב ביותר בתחרות וסילבר על שפירא סטאוט שיבול שועל). באחד מערבי חופשת סוכות בחצי ספונטניות דרור ואנוכי שמנו פעמינו למושב נחם. איציק התנצל טלפונית שנבצר ממנו לארח אותנו אבל הבטיח שיוחאי הברומייסטר, יארח אותנו לא פחות טוב ממנו.

יוחאי וברלי, כלבתו המזכירה בגודלה, עגלגלותה וצבעה, גרגיר שעורה, קיבלו את פנינו בשעת ערב חשוכה, לאחר שעה של עמידה בפקק על כביש 38. התחלנו בסיור קצר במבשלה המתפרשת על אולם גדול אחד במבנה תעשייתי. מיכלי הנרוסטה הבהיקו. יוחאי שיתף אותנו במור"ק של הקמת המבשלה, כאילו היתה זו המבשלה שלו. ביני לבין עצמי חשבתי, איזה בר מזל הוא שהוא זוכה להקים מבשלה שניה בתוך שנים בודדות.

לאחר הסיור, עלינו לקומה השניה בה יש בר קטן וחדר טעימות. התחלנו סשן טעימות של בירות של מבשלת שפירא ובירות אחרות ממקומות שונים בעולם שאנחנו הבאנו. לא אלאה את עצמי בכתיבה ואת קוראי בקריאה של רשמי טעימה של כל מה שטעמנו, אולם כן אתייחס לטעימת הבירות של מבשלת שפירא, שלשמה התכנסנו. ובכן, טעמנו את הפייל אייל עטור הפרסים ב-3 גרסאות: מבקבוק מפוסטר, מבקבוק לא מפוסטר ומחבית. את סטאוט שיבולת השועל טעמנו מבקבוק מפוסטר ולא מפוסטר.

מייד הרשמים אולם בקצרה אומר שהיו הבדלים בין הגרסא המפוסטרת לזו הטריה. בפייל אייל, הגרסא הלא מפוסטרת היתה עדיפה באופן בולט על פני המפוסטרת. בסטאוט שיבולת שועל, לעומת זאת הבירה המפוסטרת היתה טובה וטעימה יותר מזו הטריה. בכל מקרה כל הבירות היו טובות, כמיטב המסורת של יוחאי. ועתה לרשמים:

שפירא פייל אייל 5% אלכוהול.
צבע דבשי לא צלול, קצף קרמי עם בועות גדולות למדי.
בגרסא הלא מפוסטרת, ריח כשותי פריך ונעים, עם אשכולית ואגוז נעימים
טעם מתקתק, אגוזי ומאוזן עם מרירות עדינה.
בגרסא המפוסטרת, הכשות קצת מחווירה וטעמי הלתת משתלטים יותר.

שפירא סטאוט שיבולת שועל 5.2% אלכוהול.
צבע שחור כמו קפה עם קצף חום בהיר.
בגרסא הלא מפוסטרת, ריח שוקולד, קפה, עישון נעים ולא מוגזם.
טעימה עם מרירות נעימה ומאוזנת באמצעות מתיקות וחמיצות.
זו אחלה בירה מעושנת אבל לא ממש מרגישה כסטאוט שיבולת שועל. חסרים לי מתיקות קרמלית /חמאתית וארומה קוקוסית
בגרסא המפוסטרת לעומת זאת, טעמי הקפה והשוקולד יוצאים החוצה ומבליטים מתיקות וקרמליזציה קלה שמאפילה על העישון שהיה דומיננטי קודם. פתאום מופיע רמז לטעמי שיבולת שועל קוקוסיים כמו שהסגנון מבשר.

לסיכום העדפתי את הפייל אייל לא מפוסטרת ואת הסטאוט כן מפוסטרת. מעניין מה עוד מתבשל במבשלת שפירא…

בפעם הבאה אני מקווה לפגוש את האחים לבית שפירא.

יונתן בא הביתה

2011-10-29T00:50:00.001+02:00

בקיץ לא כל כך בא לי לשתות ויסקי. חם מדי לויסקי טוב ומבאס מדי לשתות ויסקי לא טוב כשהוא מוצף בקרח. עם בוא הטיפטוף הראשון כשהטמפרטורות יורדות אל מתחת ל-30 מעלות, ארון הויסקי קורא לי. מותג שבמהלך שיווקי מבריק תפס בעלות על הגשם הוא ג'וני ווקר שמציע בשנים האחרונות מבצע בפאבים בימי גשם חורפיים. לאור הגשם שפקד אותנו השבוע ומזג האוויר הרוחני משהו אני מקדיש את הפוסט היום ליוני המהלך. בתקווה לחורף גשום.

באחת מנסיעותיי האחרונות קניתי לעצמי מארז מהודר בשם Johnnie Walker The Collection של 4 בקבוקי ג'וני ווקר: בלאק לייבל, גרין לייבל, בלו לייבל וגולד לייבל. באותה נסיעה גם פינקתי את עצמי ב-2 כוסות גלן קירן יוקרתיות שעל השפעתן על טעם הויסקי כתבתי זה מכבר. באחד מסופי השבוע האחרונים, כשכולם היו כבר ישנים, החלטתי לעשות "ויש" על כל הסידרה מאדום ועד כחול ועל הדרך לחנוך את המארז והכוסות. להלן הרשמים:

ג'וני אדום. 40% אלכוהול. מוגדר כאולד סקוטש ויסקי
צבע זהוב
ריח של תזקיק, אלכוהול, ריח מוזר שמזכיר לי מקרר, קצת מתכתי וגם משהו שמזכיר לי קצת שקדים, אולי זה רמז לעישון שהתערבב עם ריח של לתת.
טעם פרווה. לא מתוק מדי לא יבש מדי, שורף וצורב בגרון ולמרות זאת חלק וזורם. סיומת מחממת וצורבת בגרון. כנראה שיש סיבה לכך שזה הויסקי הנפוץ בעולם.

ג'וני שחור. מיושן 12 שנה. 43%. מוגדר כבלנדד סקוטש ויסקי (דהיינו מכיל גם גריין ויסקי)
צבע נחושת בהיר ויפה
ריח ראשון פלסטיקי. הזכיר לי גומי סינטטי. אחר כך מופיעה קצת כבוליות מעושנת
טעם עשיר יותר, מאלטי, מורכב מקודמו.
תחושה בפה סמיכה ושמנונית. אפטר טייסט מנטולי ומעושן וחמצמץ.

ג'וני ירוק. מיושן 15 שנה, 43% אלכוהול. מוגדר כבלנדד מאלט סקוטש ויסקי, דהיינו זה פיור מאלט – מכיל רק לתת שעורה ולא גריין ויסקי.
צבע זהוב כהה, מעט כהה יותר מג'וני אדום אבל חיוור יותר מהשחור.
ריח מאלטי מתוק ועוגתי משהו. שוב באים מעט שקדים. הפעם הם קלויים
טעם מתקתק עם סיומת מרירה קלות, כמו קרמל או עוגיה שנאפתה טיפה יותר מדי. זה טעים לי. החריכה הקלה מאזנת את המתיקות ומצילה את הויסקי ממלכודת המתיקות. משאיר אפטר טייסט חמצמץ מריר בפה.
גם כאן יש מן סמיכות שמנונית בפה, אבל עדינה יותר מזו של הג'וני השחור.

ג'וני זהב. מיושן 18 שנה. 40%. מוגדר כ-mature scotch Whisky.
צבא נחושת בהיר ונאה.
ריח עוגתי עדין ביותר.
טעם אחר מקודמיו. בויסקי זה הטעם עדין יותר וחלש יותר. הוא יושב על גוון אחר, קצת יותר חלבי/קרמי ואפילו ונילי. אולי זה בא מחביות העץ בהן שהה הויסקי שנים רבות.
סיומת מתקתקה בפה. וסמיכות שמנונית על הלשון.

ולסיום גולת הכותרת. ג'וני כחול. מספר השנים שהויסקים המרכיבים אותו לא מצויין. מוגדר כבלנד של הויסקים הנדירים ביותר של המזקקה. 43%. כל בקבוק נושא מספר. הבקבןק עצמו עשוי מזכוכית כחולה. והתוית כתובה בפונט מהודר של ימי הביניים.
צבע – שוב נחושת בהיר ונאה.
ריח אלכוהול ותזקיק ששורף באף – קצת מאכזב. אחרי גלגול על הלשון הופיעו ארומות מעניינות ובשרניות.
בניגוד לאף שמאכזב, הטעם עשיר, מורכב ומלא. יש פה הכל: מאלטיות, מתקתקות סוכרית, ומתקתקות עוגתית מאלטית, יש רמז למנטוליות, הדים של עשן ובעיקר המון איזון עגול ומחמם לב. התחושה בפה היא של ויסקי סמיך שאפשר ללעוס.

לסיכום. בסך הכל נהנתי מהטעימה. לא היו נפילות אבל מאידך גם לא הפתעות מרעישות. הגרסאות המתקדמות של ג'וני, אכן טובות ומעניינות אולם אני תוהה האם ברמת המחיר של כל אחת מהן לא ניתן להשיג ויסקי אחר טוב יותר.

עד סוף העשור נדע את התשובה

2011-10-15T10:42:00.001+02:00

פוסט סוף הקיץ שפרסמתי בשבוע שעבר עורר הדים לא מעטים. היו שהבינו ממנו שטרנד מבשלות הבוטיק הוא טרנד חולף ששיאו עבר. אני חושב שנושא מבשלות הבוטיק בו נגעתי קלות בפוסט סוף הקיץ ראוי לניתוח מעמיק יותר. אנסה לעשות זאת בפוסט זה.

ראשית הבהרה: הפוסט הקודם הציג עובדה מצערת, שבניגוד לשנתיים הקודמות, השנה, ככל הנראה, שוק הבירה לא זו בלבד שלא צמח, אלא הוא אף הצטמק. יחד עם זאת אני חושב שכל העוסקים בתחום יסכימו, שלמרות הירידה לעומת 2010, המצב טוב יותר לעומת 2009 ובטח טוב יותר לעומת שנים קודמות יותר. בפוסט ניסיתי לנתח את הסיבות לכך ועל הדרך נגעתי גם במבשלות הבוטיק. עם כל הכבוד והחשיבות של מבשלות הבוטיק בהובלת שוק הבירה לעתיד טוב יותר, משקלן של כולן ביחד בשוק הבירה מגיע לחצי אחוז לכל היותר מכמות הבירה הנמכרת בארץ בשנה. על בסיס הנתונים של סטורנקסט בלבד, ללא התייחסות לנתוני מכירות בפועל שכוללים גם שווקים שלא מכוסים על ידי סטורנקסט, כל אחד מחמשת המותגים הגדולים בארץ איבד ב-2011 יותר ווליום (ליטרים) מהיצור השנתי של כל מבשלות הבוטיק גם יחד.

אם מסתכלים על מה שקרה בעשור האחרון בעולם רואים תמונה מעניינת. במדינות הבירה הקלאסיות הגדולות, חלה ירידה ברורה בצריכת הבירה לנפש. באותן מדינות ממש חלה צמיחת שיא בקטגוריית מבשלות הבוטיק. תמונה זו חוזרת שוב ושוב במדינות מערביות שונות. החל בארה"ב, דרך אנגליה, דנמרק והולנד וכלה במדינות שפחות מזוהות עם בירה כמו איטליה, ספרד ואפילו יפן. הציבור שותה פחות בירה אבל יותר בירות מיוחדות ויותר בירות בוטיק. בארה"ב ובאנגליה, המובילות את טרנד מבשלות הבוטיק ברמה העולמית כבר עשרות שנים, יש קיטון בצריכת הבירה לנפש אבל גידול דו ספרתי בצריכת בירות הבוטיק. בארה"ב שוק הקראפט מוערך בכ-8% משוק הבירה כספית וכ-6% משוק הבירה בליטרים. באנגליה וביפן שינויים בחקיקה שהקלו על הקמת מבשלות בוטיק, הובילו לפתיחת מאות מבשלות בוטיק בתוך פחות מעשור. אבל לעשור הזה קדמו שני עשורים של תסיסה והבשלה שהובילו ל"התפרצות" הזו. אפילו ביוון, הנשלטת על ידי מבשלת היינקן האוחזת בנתח שוק של כ-75% עם כמה מותגים, ונמצאת בשלב דומה לשלנו בתחום התפתחות מבשלות הבוטיק, ההתעניינות והזמינות של בירות מיוחדות החלה כחמש שנים לפנינו.

בחזרה לארצנו. האם גל מבשלות הבוטיק ששוטף אותנו לאחרונה הוא טרנד חולף או שהוא התחלה של שיטפון? אם לשפוט על סמך נתח בירות הבוטיק בארה"ב ובאנגליה ועל סמך מאות מבשלות הבוטיק שקמות בכל מדינה באירופה, עוד לא ראינו דבר. הפתיחות לעולם, ההתמקצעות של הצרכן וגם הרפורמה במס על האלכוהול, כולם כוחות הדוחפים את מבשלות הבוטיק קדימה.

ארחיב בכמה משפטים על השפעת השינוי בחקיקה על האלכוהול על מבשלות הבוטיק:

1. ראשית, המעבר למס קצוב על אלכוהול (המס על בירה עומד כיום על קצת יותר מ 2.1 ש"ח לליטר ללא קשר למחיר הבירה) לעומת מס כאחוז ממחירה שהיה נהוג עד לפני כמה שנים, מיטיב עם בירות יקרות (ולרוב איכותיות יותר) ומרע את מצבן של בירות זולות.

2. שנית, רפורמה דומה במס על אלכוהול כבד (ספיריטים) גורמת לכך שאלכוהול זול הופך להיות פחות זול ומובילה לפרימיומיזציה כללית של כל ענף האלכוהול ובכך מעודדת אנשים לשתות פחות אבל איכותי יותר.

3. באותו עניין, ייקור הספיריטים הזולים (וודקה, עראק, רום לבן ואפילו ויסקי פשוט) מניע צרכנים לעבור לקטגוריות אחרות כמו בירה ויין

4. האיסור על מכירת אלכוהול בין 23:00 ל-6:00 בבוקר, המשפיע בעיקר על חנויות הנוחות והפיצוציות, אמנם מקטין את צריכת הבירה בכלל והבירה הזולה בפרט, אולם אינו משפיע כלל על צריכת בירות הבוטיק שממילא אינן נמכרות כמעט בחנויות נוחות ורשתות מזון. לאיסור זה יש אפקט משני: אם פחות אנשים ישתו בירה זולה כדי לדפוק את הראש, תדמיתה של הבירה תשתפר ויותר אנשים שנמנעו משתיית בירה בשל עממיותה, יתנסו בשתייתה.

כפי שציינתי, להערכתי סך המכירות בליטרים של כל מבשלות הבוטיק בארץ גם יחד, לא עובר את החצי אחוז מכלל הבירה שנמכרת בארץ בשנה. יש בארץ כיום כ-20 מבשלות בעלות רישיון יצרן. לשם השוואה, בעולם היין על פי הערכות מומחים יש בין 250 ל-300 יקבים, ונתח יקבי הבוטיק מסך הבקבוקים הנמכרים נע בין 10% ל-20% (לדוגמא הערכה של איש הענבים) כך שיש עוד מקום רב למבשלות בוטיק לצמוח הן בהשוואה לנתח בירות הבוטיק מסך שוק הבירה במדינות אחרות והן בהשוואה לקטגוריה דומה בארץ כמו יין.

עתה יש לשאול כמה שאלות חשובות:

1. כמה מבשלות יכולות לקום בישראל?
2. כמה מבשלות יכולות להתקיים ולהרוויח בישראל, לצד הענקיות טמפו ומב"י ולצד היבואנים האחרים בשוק?
3. תוך כמה זמן זה יקרה?

אנסה לענות על השאלות האלה:

מהפיכות לא קורות ביום אחד. ליין לקח שני עשורים לבצע מהפיכה בארץ. ועדין כיום רובם ככולם של יקבי הבוטיק בארץ מפסידים או שורדים אך בקושי. בארה"ב עברו 20 שנה מאז שפריץ מייטג החייה את אנקור סטים ועד שמהפיכת מבשלות הבוטיק שטפה את אמריקה. עברו עוד 20 שנה עד שנתח מבשלות הבוטיק מסך מכירות הבירה הגיע ל-5%… בדרך קמו בארה"ב אלפי מבשלות ש-80% מהן לא שרדו. באנגליה, חגגו השנה 40 שנה להקמת CAMRA – ארגון הצרכנים שהוביל את מהפיכת הבוטיק במדינה. 30 שנה לקח ל-CAMRA להוביל שינוי בחקיקה שהעלה את מבשלות הבוטיק באנגליה לפסי צמיחה מהירה. לעניות דעתי יקומו בארץ בעשור הקרוב עוד עשרות מבשלות ובדרך הברירה הטבעית רובן לא ישרדו. בסוף התהליך נישאר עם 2-3 מבשלות בוטיק "גדולות", 3-5 מבשלות בוטיק אזוריות (שיהיו גאוות האזור) ועוד 10-20 ברופאבים או מבשלות קטנטנות שימכרו את תוצרתן במקומות בודדים. בכדי לשרוד יהיה על מבשלות אלה לאמץ/להמציא מודל עסקי יצירתי שיאפשר להן להתקיים לצד התחרות מצד היבוא ומצד הענקים.

הסיבה העיקרית לכך היא שבבירה, בשונה מיין וממשקאות אלכוהוליים אחרים, עלות המכירה וההפצה בתפוצה ארצית גבוהה למדי ולעיתים אף גבוהה מעלות יצור הבירה. זאת בגלל שמצד אחד בירה היא מוצר זול יחסית בעל נפח גבוה ומצד שני, לבירה יש אורך חיי מדף מוגבל (לרוב היא הכי טובה כשהיא הכי טרייה) והובלתה ומכירתה דורשים תנאים מיוחדים של טמפרטורה וציוד מזיגה. כתוצאה מכך, היתרון לגודל הוא משמעותי, ולמבשלות בוטיק לא תהיה ברירה אלא לחבור לחברות הפצה גדולות ומקצועיות שיוכלו להוזיל את עלות ההפצה והשירות. לחלופין, מבשלות יחסכו את עלות ההפצה והמכירה בכך שימכרו את הבירה במקום אחד או במקומות בודדים הסמוכים גאוגרפית – משמע יהפכו לברופאב ואז יאלצו להשלים הכנסה במכירת אוכל/הופעות/קורסים או שילוב של כולם גם יחד. בכל מקרה, כמו בכל שוק תחרותי הפונה לצרכנים בימינו, כל השחקנים בשוק יאלצו להשקיע משאבים בשיווק ומיתוג, השקעה שעד היום מרבית המבשלות לא הכירו בחשיבותה ובעלותה.

לסיכום, למרות הקיטון בשוק הבירה, למרות ההאטה ואולי אף העצירה בצמיחתן של מבשלות הבוטיק, אני חושב שהשיא עוד הרבה לפנינו. בדרך יקומו בארץ עשרות מבשלות ויסגרו עשרות מבשלות עד למצב בו יהיו בארץ 15-25 מבשלות בירה פעילות שיתחרו ביחד על שוק שיהיה גדול פי 10 לפחות מהכמות המיוצרת כיום על ידי מבשלות הבוטיק הקיימות. יהיו גם כמה מבשלות שידעו להרוויח לא מעט כסף מהמהפיכה הזו. אבל זה יקח זמן. אני מאמין שעד סוף העשור נדע את התשובה…

התמונות מהאינטרנט

עד סוף הקיץ נשתה פחות בירה

2011-10-07T02:31:00.001+02:00

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש. בשנתיים הקודמות בסוף אוגוסט כתבתי פוסט המסכם את השנה ומנסה לבחון אם שוק הבירה גדל. השנה, לצערי התשובה היא לא. פוסט זה מנסה לעשות חשבון נפש ולהבין למה.

ראשית, הנתונים כפי שהם משתקפים מסטורנקסט, המספק נתונים על השוק המבורקד (רשתות, חנויות נוחות, מינימרקטים וכד'):
אם בשנה שעברה דיווחתי על גידול דו ספרתי בצריכת הבירה על פי סטורנקסט. הרי שהשנה המסך אדום. שוק הבירה קטן ב-2% כספית וכמעט 5% כמותית ב-9 החודשים הראשונים של השנה. 5 המותגים הגדולים ביותר, המחזיקים ביחד למעלה מ-80% מנתח השוק הציגו קיטון בכמויות ובכסף.

נתון זה כשלעצמו אינו מספיק כי תיאורטית יתכן שהגדולים איבדו נתח שוק לטובת בירות מיוחדות או שחקנים חדשים בשוק הבירה. בדיקת 5 המותגים שצמחו הכי הרבה בליטרים מראה ששלושה מתוכם הם מותגי בירה זולים (שחקני מחיר) והשניים הנותרים, מותגי פרימיום לכל הדעות, השיגו גידול כמותי בנתח שוק בזכות הורדת מחיר של 7.5% עד 8% בממוצע (2.5-3 שקלים לליטר). סימן מובהק למיתון ולחוסר צמיחה… למעשה מרבית מותגי הבירה שמכרו ב-2011 בשוק המבורקד ירדו במכירות בשנה זו לעומת שנה קודמת. סך נתח השוק של המותגים שירדו במכירות מגיע לכמעט 88%. המותגים שעלו אגב משתייכים לאחת משתי קטגוריות עיקריות: בירות זולות או בירות מיוחדות…

עוד נתון מעניין בעידן המחאות של ימינו, למרות שהמחיר הממוצע לליטר בירה לצרכן עלה במקצת (ב-2.7%), מרבית המותגים הציגו השנה דווקא קיטון במחיר לליטר שגבו מהצרכן.

גם בגזרת ההשקות של המבשלות הגדולות, השנה הזו היתה דלה. אם בשנה שעברה ראינו השקות רבות של מותגים וטעמים, הרי שהשנה השחקנים הגדולים עשו מהלכים מינוריים שהסתכמו בחדשנות באריזות וטעמים עונתיים במהדורות מוגבלות. בקרב היבואנים הקטנים היה קצת יותר מענייו וראינו השקות של בירות חדשות הן מי.ד. עסקים, הן מנורמן פרימיום והן משחקנים אחרים.

אז אם הקטנים השיקו בירות, האם זה אומר ששוק הבירות המיוחדות ובירות הבוטיק גדל? קשה לענות על שאלה זו משום שאין נתון מהימן עליו אפשר להסתמך. אנסה להעריך בכל זאת. השווקים העיקריים של הבירות המיוחדות ובירות הבוטיק הם שוק הפאבים ושוק חנויות היין המהווים אחוז קטן יחסית משוק הבירה בכללותו. בתקופה של מחאות חברתיות ומשבר כלכלי מתהווה, לאנשים יש פחות חשק ופחות כסף לצאת לפאבים ולכן הציפייה היא שהפאבים יפגעו אף הם. אכן לא ידוע לי על מקומות משמעותיים חדשים שנפתחו ובשונה מהאופטימיות שלוותה במונדיאל בשנה שעברה, השנה לא היה אירוע ספורט משמעותי שהוציא אנשים לפאבים. זה עדין לא אומר שלא שותים יותר בירה. יתכן שאנשים מגיעים למקומות הבילוי ושותים בירה במקום משקאות אלכוהוליים אחרים ויקרים יותר כמו וודקה אנרגיה או ויסקי. וגם אם שותים פחות בירה, יתכן ששותים יותר מיוחדות ויותר בירות בוטיק.

להערכתי לא שותים יותר בירות מיוחדות אבל אכן שותים יותר בירות בוטיק במקומות הבילוי. בעיקר בזכות הזמינות של בירות הבוטיק שגדלה מאוד. היום רבים הם הפאבים והמסעדות המתהדרים בבירות בוטיק ישראליות בתפריט. יחד עם זאת התחיל להיות קצת צפוף. נפתחו הרבה מבשלות בוטיק בתקופה קצרה למדי. אני חושב שהקושי הכלכלי והתחרות העמידו אתגר חדש בפני מבשלות הבוטיק שגילו שהצמיחה שלהן נעצרת ושהם זקוקים למערך הפצה גדול ויקר יותר על מנת להגיע ללקוחות חדשים. מבשלות בעלות גב כלכלי שיכול לממן מערך כזה ובעלות תקציב פרסום שיעזור לבסס את מותגיהן, יתבלטו וישרדו. האחרות יאלצו לחפש לעצמן שותף בעל יכולת הפצה או שיעלמו. לראיה, אחד המהלכים הכי חשובים שקרו השנה בגזרת הבוטיק היה מכירתה של מבשלת הנגב המצויינת לחברת נורמן פרימיום. מהלך שלדעתי מבשר על הבאות – חבירה/מכירה של מבשלות בוטיק למפיצים בעלי מערך מכירות ולוגיסטיקה.

אז מה היה לנו?

1. מחאות חברתיות ומיתון שהשאירו אנשים בבית.

2. לא היו אירועי ספורט או אירועי צריכת בירה גדולים כמו המונדיאל בשנה שעברה וריבוי פסטיבלי הבירה בשנה שעברה.

3. הציבור קנה פחות בירה הביתה. ואם כבר קנה אז היה מוכן לשלם פחות (ללא מחאות בפייסבוק).

4. יש יותר מבשלות בוטיק מאי פעם בעבר וכבר התחיל להיות צפוף לכולן. צמיחת מבשלות הבוטיק נעצרה, הן הגיעו לשלב בו עליהן להשקיע בשיווק ובהפצה על מנת להמשיך ולצמוח.

5. ככל הנראה נראה בעתיד חבירה/רכישה של מבשלות ע"י חברות הפצה של אלכוהול.

אבל לא הכל שחור והיו גם נקודות אור השנה:

1. מגוון בירות הבוטיק הזמין בחנויות היין גדל מאוד.

2. בירות הבוטיק צצות בתפריטי מסעדות ופאבים ויצרו הזדמנויות צריכה חדשות בהן עד כה ברירת המחדל היתה שתיה של משקאות אחרים כמו יין.

3. נפתחו כמה מבשלות חדשות מאז ראש השנה הקודם, ביניהן, מבשלת העם, שפירא, פאבו ועוד.

4. הטרנד הכי מרגש, בעיני, שארע השנה הוא הופעת ה-IPA בחיינו. פתאום לכל יבואן יש גם איזה IPA אחד לפחות להציע. מבשלות בוטיק מעיזות להפריז בכמות הכשות שהן שמות בבירה (למשל אלכסנדר גרין, אינדירה של הדובים). כבר לא חייבים לשתות בירות חזקות ומתוקות כדי להנות מבירות מיוחדות. יש אלטרנטיבה.

5. הצרכן הישראלי פתוח יותר מתמיד להתנסות בטעמים חדשים ובבירות חדשות.

כך שאולי 2011 או תשע"א היא רק שנת התחפרות והתבססות וב-2012/תשע"ב שוק הבירה ישוב לפסי צמיחה. גמר חתימה טובה וצום קל לצמים.

הטעם של פראג המוזהבת

2011-09-30T10:57:00.000+03:00

לא בכל יום יוצא להשתתף בחוויה של יצירת שחקן משמעותי בשוק הבירה העולמי. בחודש שעבר יצא לי להרגיש את התרגשות היצירה הזו כשהוזמנתי להשתתף בטקס החניכה של מרכז המבקרים של סטארופרמן, מותג הדגל של חברה צעירה בשם starbev שקמה לפני פחות משנתיים כריקושט מהפיצוץ של המיזוג בין שני ענקי הבירה הגדולים בעולם אנהאוזר בוש ואינבב.

ב-2008 אינבב הבלגית, אז השחקן השלישי בעולם הבירה, הודיעה על רכישת אנהאוזר בוש האמריקאית – השחקן הגדול בשוק הבירה העולמי תמורת 52 מיליארד דולר, עולם הבירה הוכה בתדהמה. מייד לאחר מכן פקד את העולם המשבר העולמי שאילץ את אינבב למצוא מקורות מימון להשלמת הרכישה. ההחלטה שהתקבלה היתה למכור את עסקי הבירה במרכז אירופה ובראשם המותג סטארופרמן. בעולם הבירה הסתובבו שמועות שהמועמדות לרכוש את העסקים האלה הם השחקנים הבאים בשוק הבירה העולמי היינקן או קרלסברג, שהיו עסוקות בביסוס מעמדיהן במדינות מזרח אירופה מחד ובבליעה ועיכול הרכישה המשותפת שלהן את סקוטיש אנד ניוקאסל האנגלית. המשבר הכלכלי העולמי הקשה היקשה על גיוס הון ושתיהן ויתרו על הרכישה.

הישועה הגיעה מחברת אחזקות פרטית בשם CVC Capital partners. חברה זו מתמחה ברכישת חברות מתחומים שונים, והשאת הערך שלהן למשקיעיה. היא מחזיקה בחברות מתחומי הפיננסים, תעשיה, קמעונאות, אנרגיה ועוד בעשרות מדינות ב-3 יבשות. בין אחזקותיה מותגים ידועים כמו פורמולה 1 וסמסונייט. CVC רכשה את עסקיה של אינבב במספר מדינות במרכז ומזרח אירופה תמורת 2.2 מיליארד דולר ואיגדה אותן תחת חברה חדשה בשם Starbev שמרכזה בפראג.

החברה החדשה הוקמה לפני פחות משנתיים, מתוך כוונה מוצהרת ושאפתנית להפוך להיות שחקן משמעותי בשוק הבירה העולמי והשחקן המשמעותי ביותר בשוק הבירה במרכז ומזרח אירופה. כיום סטארבב מונה כ-4000 עובדים, מפעילה מבשלות בלא מעט מדינות, מהווה השחקן הגדול ביותר ב-3 מדינות ושחקן מספר 2 או 3 במדינות האחרות. מותגיה מיוצאים לעשרות מדינות ברחבי העולם. לכל חברת ענק בשוק הבירה יש מותג או שניים שנושאים אל הדגל: בהיינקן זה היינקן, בקרלסברג זה קרלסברג בסאבמילר יש את מילר באנהאוזר בוש יש את באדוויזר וכד'. מותג הדגל של סטארבב שסביבו נבנית האסטרטגיה של החברה הוא סטארופרמן. כחלק מאסטרטגיה זו הוקם מרכז מבקרים מושקע בפראג בסמוך למבשלה.

חניכת מרכז המבקרים של סטארופרמן היתה העילה להזמנה מסטארבב לבקר בפראג. עשרות עיתונאים ממדינות שונות התקבצו לטקס חגיגי במעמד מנכ"ל סטארבב, אלן ביינס ושר החוץ של צ'כיה, קרל שוורצנברג, בו נחנך מרכז המבקרים מושקע. ביינס, גבר מרשים ונאה בעל שיער שיבה מסורק למשעי, הציג את החזון והאסטרטגיה של סטארופרמן כמותג וסטארבב כחברה. הוא הצהיר שמטרת החברה להפוך את סטארופרמן למותג הבירה הצ'כי מס' 1 בעולם הן במכירות והן בתפישה (כיום סטארופרמן הוא מספר 2 במכירות) ואת המבשלה לשחקן הגדול ביותר בצ'כיה. כמו כן הוא הציג תוכניות התרחבות אגרסיביות במדינות המערב לפיה סטארופרמן שואפת להיות מותג הבירה הצ'כי הנמכר ביותר בכל מדינה מ-30 המדינות בהן היא פועלת. לצורך הגשמת החזון המרשים, עבר המותג מתיחת פנים תוך מינוף הנכס החזק ביותר שלו – פראג. סטארופרמן הוא מותג הבירה הגדול היחידי המבושל בפראג עצמה. פראג היא אחת הערים היפות והמתויירות בעולם ובירתה של המדינה בעלת צריכת הבירה הגבוהה ביותר לנפש בעולם. צ'כיה היא גם מולדת הפילסנר – סגנון הבירה הנפוץ בעולם. בתוית החדשה של סטארופרמן מוצג תרשים של העיר פראג והסיסמא שנבחרה ללוות את המותג היא The spirit of Prague

בסרטון פרסומת תחת הכותרת אגדות פראג מומחש החיבור בין פראג למותג הבירה:

סרטון הפרסומת של סטארופרמן

בצ'כיה יש לסטארופרמן לא פחות מ-9 סוגי בירה. אולם היצוא מתמקד ב-3 בלבד:

1. Premium Beer – בירת הדגל של המבשלה. לאגר מוזהב בהיר בסגנון פילנסנר של העשוי מלתת בהיר בשיטת הדאבל דיקוקשן הצ'כית המסורתית ומתובל במרירות ארומטית נעימה של כשות סאז צ'כית. בחוזק 5%.

2. Dark – בירת לאגר כהה בסגנון המכונה בצ'כיה צ'רנה וקיים כמעט בכל מבשלה צ'כית המכבדת את עצמה. מדובר במעין בירה שחורה בחוזק של 4.4% אלכוהול עם טעמי קליה וקפה ומתיקות עדינה, גוף קל יחסית וארומה קרמלית שוקולדית מעט.

3. Granat – הסוג הפחות ידוע והיותר מעניין בעיני. אמבר לאגר בצבע ענבר–נחושת עמוק ויפה. טעם מאלטי עשיר ומרירות כשותית טובה ומעוררת חשק לעוד. בירה בעלת טעם שנשאר הרבה לאחר הבליעה אולם בלי כבדות שמאפיינת לא פעם בירות עשירות בטעם ועם חוזק אלכוהולי של 4.8% המאפשר לגימות גדולות. מסתבר שהגראנאט היא הבירה הראשונה שבושלה במבשלה והמתכון שלה עוצב על ידי הברומייסטר המיתולוגי של המבשלה ב-1884

אינני יודע אם סטארבב תצליח לממש את האסטרטגיה שהגדירה לעצמה ותהפוך לשחקן גדול בשוק הבירה העולמי, אבל סטארופרמן הוא בהחלט מותג שלא הוערך כראוי עד היום במפת הבירה העולמית ונתוני הצמיחה המרשימים שהחברה מציגה בשתי שנות קיומה (צמיחה אורגנית דו ספרתית מדי שנה) מרמזים שהיא בדרך הנכונה.

לאלה מכם שתוהים איך אני קשור לכל העניין, ובכן, אני הייתי על תקן מלווה, לאחר ששיווק המותג בישראל עובר לחברת טמפו בימים אלה. בארץ יהיה ניתן להשיג רק את הפרימיום לאגר בשלב זה.

הרום הישראלי הראשון או הגשמת הפנטזיה של האחים חלק ב’

2011-09-24T00:31:00.001+03:00

המשך חוויית הביקור אצל האחים רוזנבלט. הכל התחיל כשנמרוד סיפר לאחיו הקטן יותם שרום עושים מקנה סוכר. נמרוד אז היה צעיר בן 21 לפני הטיול הגדול ויותם… הוא עוד לא החל ללמוד לבר-מיצווה. בחצר ביתם של האחים גדלים עצי פרי, שיחי פירות ועשבי תיבול שונים ביניהם שסק, לימון, רימון, מנגו, גויאבה תותית וגם כמה פירות יותר אקזוטיים כמו פיטנגו, קרמבולה, הל, קפה ו…קני סוכר. העובדה שרום עשוי מקנה סוכר הציתה את דמיונם של הרוזנבלטים. הם פינטזו לזקק את הרום המתיישן הישראלי הראשון. יותם מספר על כך בהרחבה בפוסט מצויין זה

נמרוד יצא לטייל במזרח. יותם החל ללמוד את הנושא ואף עשה ניסיון נאיבי לייצר יין. בהמשך כשנמרוד חזר ארצה, הם לקחו את זה הלאה והחלו להתסיס או לייצר ליקר מכל פרי או צמח מאכל שצומח בחצרם. כך ב-2005 התסיסו את קנה הסוכר ויצרו שיכר שתובל בכוכב מצוי (צמח תבלין מדברי נדיר) את המשקה חיזקו באלכוהול לכ-18.5% על מנת לשמרו אבל הם לא ידעו מה לעשות איתו. הוא לא היה כל כך טעים בעיניהם והיה להם הרבה ממנו.
מראה: צבע נחושת בהיר כמו של ויסקי סקוטי
ריח בננה ולאחריה פירותיות מחוספסת קצת כמו גרבר עם אלמנט מעושן וריח פלסטיקי.
טעמו של השיכר יבש יחסית ומלוח.

בינתיים כדי ללמוד הם גם החלו לטעום ואף לשתות משקאות אלכוהוליים שונים (בל נשכח שיותם אז היה קצת אחרי בר מצווה). במקביל יותם בלע כל חומר כתוב בנושא שיכל לשים עליו את ידו. שיכר הסוכר הפך לקנווס הניסיונות שלהם בשנתיים הבאות. הם השתמשו בו כבסיס לביטרים מתובלים בעשבי תיבול שונים, הוסיפו אותו לליקרי פירות שהכינו ועוד. בדרך הניסוי והטעייה הם גילו ששיכר הסוכר משדרג ליקרי הדרים כמו לימונצ’לו, ליקר אשכוליות או ליקר תפוז סיני, בין השאר כי הוא סייע להצללת המשקה.

אחד הנסיונות האחרונים שלהם הוא ליקר מונוקרייב הקרוא על שם צוות המפיק להקות צעירות בתל אביב. חוזקו 24.5% והוא מבוסס על אותו שיכר מ-2005 שהתיישן עם שבבי עץ 5 שנים לפני שעבר תהליך בן שנה של השריות וחיתון של אשכוליות, תפוז סיני וכמה תבלינים:
צבע חום בהיר לא ממש צלול
אף שנחשף בשלבים כאילו כל ריח הוא קליפה: ריח ראשון של בננה, אחר כך ריח חזק מאוד של גרבר או ריבת פירות, אחר כך בא איח הדרי מריר חמצמץ.
הטעם אלכוהולי. המשקה מתקתק ועדין יחסית לאף האמתני. הוא לא מתוק כמו ליקר או מריר כפי שהאף מנבא. האפטר טייסט… מלוח.

נמרוד שעד כה רק אתגר את אחיו ותמך בו על תקן סו-שף החל להרגיש עקצוצים בקצות האצבעות. הוא לא הסתפק בהתססת פירות וייצור ליקרים בסגנון לימונצ’לו על בסיס וודקה או אלכוהול 95%. בישול והתססה ביתיים נראה לו חובבני וילדותי מדי – הוא רצה להגיע לדבר האמיתי – לזיקוק. אז הם הזמינו מברזיל מסחטת קנה סוכר והשאילו מזקקה לזיקוק דודי ונגשו להגשמת הפנטזיה שלהם – לייצר רום ישראלי איכותי.

השלב הבא היה היישון. בהעדר חביות היישון התבצע בדימיג’אנים עם שבבי עץ. הזיקוק בוצע ב-2008. בכל שנה מאז בוקבקו כמה בקבוקים כך ניתן להשוות ולראות כיצד הרום מתפתח עם הזמן. אני איש של ויסקי (ובירה). אין לי ידע וגם לא ניסיון בטעימת רום. אולם ידוע לי על אנשים בעלי שריטה קשה בנושא רום. נמרוד לימד אותי שמקובל לחלק את הרום לשני סוגים: אינדסטריאל – רום תעשייתי המיוצר על ידי מותגי הענק, העשוי לרוב ממולסה ומזוקק בזיקוק רציף. ואגריקול העשוי ממיץ הנסחט מקני הסוכר, מזוקק לרוב בזיקוק דודי ומיושן בחביות עץ. האגריקול מטבע הדברים מיוצר בכמויות קטנות, הוא איכותי יותר ויקר הרבה יותר. עד לאותו יום הרום הכי פנסי שטעמתי הוא בקרדי 8 שנים (המשתייך לסגנון האינדסטריאל), כך שהרום שטעמתי אצל האחים הוא רום האגריקול הראשון שלי. להלן רשמי הטעימה של אותו רום בחוזק 46%, לאחר 3 תקופות יישון שונות:
1. אחרי ישון של שנה עם שבבי עץ:
צבע זהוב כהה בוהק לא צלול.
ריח תפוח עץ אדום וענבי מאכל ירוקים מאורכים
טעם פירותי מאוד. חריף. סיומת קצת פלסטית שמזכירה לי פודינג אינסטנט של פעם.
תחושת פה סמיכה ושמנונית עם אפטר טייסט ארומטי כמעט כמו אחרי קומפוט.

2. אחרי ישון של שנתיים עם שבבי עץ:
צבע זהוב נחושת בוהק ויפה. כמו ויסקי סקוטי צעיר.
ריח אלכוהול, פירות עץ, טחב ומתיקות של מייפל או קרמל
טעם מתקתק מלוח עם קצת שוקולד.

3. אחרי ישון של 3 שנים עם שבבי עץ:
צבע נחושת יפהפה, כמו של ויסקי טוב
ריח המרגיש כמו סינגל מאלט סקוטי טוב עם ריח בצקי מחוספס מעט של דגנים ותפוח עץ ועץ.
טעם יבש שמזכיר ויסקי עם מליחות/חמיצות ימית.
אפטר טייסט ארוך פירותי, טעים ומאוזן.
בעיני הטוב מבין השלושה.

מאחר ואיני מבין ברום, אסתמך על חוות דעתם של מומחים עולמיים לרום שטעמו ושיבחו. ראו פוסט על כך מאת נמרוד. אני רק יכול לומר שרשמתי לפני לבדוק את נושא הרום אגריקול יותר לעומק בעתיד. תודה ליותם ונמרוד על האירוח הנפלא. למדתי המון. אני מחכה להשקת הויסקי הישראלי הראשון…

pay day או הגשמת הפנטזיה של האחים חלק א’

2011-09-17T11:41:00.001+03:00

יום ו’ 18 לפברואר 2011. הטלפון מצלצל. נמרוד רוזנבלט על הקו מזמין אותי לביקור בעליית הגג בה תכננו לבשל את בירת המרווה שלהם שזכתה לתשואות 5 שבועות לפני כן בתערוכת בירז. לימור אז היתה בסוף חודש תשיעי אז סירבתי בנימוס. מתן, בני הבכור, נולד כ-48 שעות מאוחר יותר. מקץ חצי שנה ביום ו’ מהביל, הזמנתי את עצמי לביקור אצל האחים רוזנבלט. לשימחתי הם נענו להזמנתי בחפץ לב…

האחים רוזנבלט הם 2 אחים מחולון בעלי פטיש ליצור אלכוהול. הם מתעדים את מסעם ולקחיהם בעולם יצור האלכוהול בבלוג המצויין שלהם. יותם האח הצעיר, עדין חייל, הוא המוח, שלא לומר האנציקלופדיה. הוא אוטודידקט שחוקר ולומד את התחום באובססיביות כבר שנים בקונטקסט גמור למראה התיכוניסט זב החותם שלו. הוא מדבר בביטחון רב על כל אספקט של התססה וזיקוק של משקאות אלכוהולים וניכר בו שהוא מבין על מה הוא מדבר. נמרוד, בן 30 הוא הרוח והמבוגר האחראי. נמרוד מעיד על עצמו שיש לו פטיש לזיקוק אלכוהול. הוא הפרויקטור – המנוע שמניע את האחים. הוא גם שר החוץ של הצמד.

הגעתי אחר הצהרים. התחלנו בסיור בעליית הגג. אכן עליית גג, אליה עולים בסולם המשתלשל ממנה. בעליית הגג מתחת לרעפים נמצא כל הציוד הדרוש להכנת יין, בירה, ליקרים וגם לזקק רום, וודקה, ברנדי או ויסקי. יש שם קראשר למעיכת ענבים, יש המון דימיג’אנים בגדלים שונים להתססה, יש תא קירור מבוקר טמפרטורה ליישון והתססה. יש מעבירי חום, יש מכשירי סחיטה, יש מערכת סינון מאולתרת ואפילו מזקקה קטנה. המדהים הוא שרוב הציוד מאולתר ונבנה/הוסב במו ידיהם כמו למשל תא הקירור שנבנה ממנוע שלמיניבר על ארגז עץ שבנה יותם ומדופן בקלקרים וחומר מבודד מוקצף או מערכת הסינון המשתלשלת בצינור שקוף ארוך מעליית הגג לרצפת הקומה שמתחת על מנת לייצר לחץ של 2-3 אטמוספרות.

מייד בתום הסיור בעליית הגג נמזג לכוס טעימה ליקר זרעי שסק שיצורו החל לפני כ-15 חודש והספיק להתיישן במשך 5 חודשים בעת הטעימה. חוזקו 20%. להלן רשמי הטעימה:
צבע כמו של יין לבן.
ריח מתקתק שמזכיר ליקר אמרטו אבל קצת מחוספס ולימוני ממנו.
טעם מתוק וסירופי עם סמיכות גבוהה המזכיר אמרטו.

האחים מייצרים אלכוהול מכל הבא ליד ובתא הקירור התיישנו/תססו להם בעת הביקור, יין קברנה סוביניון, חבית עץ עם רום שזוקק ב-2010, בירת חיטה, יין קרמבולה, פורט קרמבולה שמתיישן עם זגי ענבי יין וליקרים בסגנון לימונצ’לו. במערכת הסינון הסתנן לו באיטיות ליקר תפוז סיני. בחדרים השונים פזורים דימיג’אנים המיישנים תזקיקים שונים שזיקקו בחודשים האחרונים.

בהמשך טעמנו משקה שאת הכנתו החלו האחים ב-18.2 – אותו יום ו’ בו סירבתי להזמנתם. היה זה תזקיק שעורה או בירה מזוקקת שמתיישנת לה כבר 6 חודשים ואם נמתין כולם בסבלנות תהפוך בעוד כשנתיים וחצי לויסקי הישראלי (האמיתי) הראשון. בתור חובב בירה בכלל ובירה מזוקקת בפרט, שמחתי על ההזדמנות לטעום את התזקיק שכרגע קרוב יותר להגדרה של וויט דוג או מונשיין מאשר לויסקי. את המשקה קיבלתי מהול לכ-54%. הוא מתיישן בדימיג’אן עם שבבי עץ. להלן רשמי הטעימה:
צבע ומראה המזכירים מעט שמן טיגון.
אף אלכוהולי דוקרני, המזכיר מעט תזקיק פירות חמצמץ ומתכתי
מרקם סמיך ושומני. מעקצץ בפה.
טעם עדין ויבש, מריר וקצת מאלטי.
אחרי כמה דקות של חדרור, התנדף הריח האלכוהולי החזק ויצאו פירחוניות ופירותיות חמימות שהזכירו לי ריח של פאי פירות. טעם היה חמים והאפטר טייסט ארוך ומשתהה.
מעניין לטעום את המשקה הזה כשמתן יהיה כבר בגיל בר מצווה…

עוד טעמנו באותו אחר הצהריים בירות, ליקרים והשריות שונים ומשונים (בירת מרווה, לימומצ’לו צלול, ליקר טריפל סק מתפוזוני קירסאו הם כמה דוגמאות) שלא אלאה אתכם ברשמי הטעימה שלהם. אבל הכל היה במה והכנה לסיבה העיקרית לשמה התכנסנו – טעימת הרום של האחים. אבל על כך אספר בפוסט הבא.

בירת יוון

2011-09-10T01:03:00.001+03:00

סצנת הבירה ביוון תקועה באותו מקום כבר למעלה מעשור. זה לא אומר שאין שם משהו מעניין לשתות, בסלוניקי פגשתי לראושנה את טרנד ברי הבירה לפני למעלה מעשור. יחד עם זאת למאפייני שוק הבירה היווני יש סיבות. ביקור אצל קרובים בחאניוטיס – כפר של בתי קיץ בחלקיד’יקי (3 חצי איים דמויי אצבעות בצפון מזרח יוון) סיכם את הדברים בתמציתיות.

חאניוטיס, כמו מרבית הכפרים בחלקיד’יקי מלא בבתי קיץ של יוונים מצפון יוון המתמלאים בכל סוף שבוע בחודשי הקיץ. כמו כן יש במקום בתי מלון המושכים מעט תיירים אירופאים. כיאה למקום תיירותי, הכפר מלא במסעדות, פאבים ובתי קפה. לאורך החופים פרושים עשרות ביץ’-ברים המוכרים שתיה קרה, קפה קר ובירה קרה עם חטיפים לכל אותם מתרחצים ומשתזפות טופלס השרועים בעצלות על מיטות שיזוף תחת השמשיות על קו המים.

סגנון הבירה האולטימטיבי ללגימה בסיטואציות כאלה הוא לאגר בהיר ובלתי מתחכם. אולי זו הסיבה שאמסטל הוא מותג הבירה הנמכר ביותר ביוון וחברת היינקן, בעלת המותג שולטת בשוק עם נתח שוק של כ-75%. בכל מקרה בביץ’ בר השכונתי שלנו מבחר הבירות שהוצע כלל את הבירות הבאות, ככל הנראה כולן מבית היינקן: אמסטל, אמסטל פילסנר, אמסטל פאלס, היינקן מחבית, קייזר, ביוס 5, באקלר (ללא אלכוהול), ומרפיס רד, שנקראת ביוון מרפיס קוקיני (אדומה). מלבד מרפי’ס רד כל הבירות היו לאגרים בהירים. שתיתי את 2 הבירות שלא היכרתי:

אמסטל פרימיום פילסנר – מין מתיחת מותג של אמסטל כמו תתי מותג רבים שיש למותג שהוא הנמכר ביותר במדינה. ככל הנראה מדובר במן מהדורת רטרו המתיימרת לשחזר את המתכון המקורי של אמסטל מ-1870 וקיים רק ביוון. מדובר בלאגר בהיר יותר מהאמסטל הידועה ומריר פחות ממנה עם יותר טעמי מאלט בהיר ופחות כשות. בירה מצויינת לים שהגיעה בבקבוק חצי ליטר עם תווית רטרו מוזהבת יפה למדי. הנה הפרסומת:

Bios 5 – עוד בירה מבית היינקן היוונית שהושקה בשנה האחרונה. מדובר בבירה שעשויה מ-5 סוגי לתת: שעורה, חיטה, שיפון, אורז ותירס. הבירה עצמה היתה – לאגר בלונדיני פריך וזורם יחסית. אמנם היה לה טעם מאלטי טוב וגוף לא רע, אולם היא עדין היתה לאגר בלנודיני עם 5% אלכוהול…

בערב מארחינו לקחו אותנו למוסד שהתפרסם בכל האזור “זית’יון בירריה” שמו. זהו פאב שהוקם על ידי גרמני שהתאהב בחלקיד’יקי ומתגאה בכך שבתפריטו יש למעלה מ-100 בירות מכל העולם. מבחר הבירות בחבית לא היה רחב במיוחד ובשל העובדה שהיה זה סוף השבוע האחרון של העונה, היו חוסרים. כמובן שהלכתי כהגלי בקודש על מותג שלא היכרתי: Fix Hellas – מותג שהוצג על ידי מארחי כמותג הבירה הראשון ביוון. קריאה בויקיפדיה העלתה שזה מותג שנוסד על ידי גרמני מבוואריה, איך לא, בשם פיקס (fuchs) בשנת 1864. המותג היה שם נרדף לבירה ביוון עד לשנות השישים. כשהחלה התחרות הבינלאומית, כלומר, היינקן ואמסטל כבשו את השוק. המותג פיקס איבד את הבכורה עד שפשט את הרגל ב-1983. ב-2008 יזם שראה את טרנד הבירות בעולם, החליט להחיות את המותג והמורשת שלו. הוא לא צלח והחברה שהקים נמכרה. ב-2010 המותג הוחיה שוב לאחר שעבר מתיחת פנים ומודרניזציה קיצונית שגובתה בקמפיין פירסומי מאסיבי שסיפר את הסיפור של פיקס עד שאפילו מארחי שנמצאים באמצע שנות ה-50 לחייהם ושלא שותים כמעט בירה ידעו לדקלם אותו. זה גם הסביר איך למרות שביקרתי ביוון עשרות פעמים בחיי, לא נפגשתי עם פיקס הלאס מעולם – פשוט לא הייתי שם כבר למעלה מ-3 שנים…

אם כזה סיפור נשאלת השאלה הבלתי נמנעת מה לגבי הבירה? ובכן מדובר ב…לאגר בלונדיני פריך הזורם בקלות עם מאלטיות מעודנת וכשותיות קלה. עזה שבקלות יכול היה להתחלף עם אמסטל, היינקן, מית’וס ושאר הלאגרים הבהירים ביוון.

יוון היא מדינת תיירות. רבים מצרכני הבירה ביוון הם תיירים ומשקלם בצריכת הבירה מאוד משמעותי, שכן היוונים מטבעם הם צרכני בירה קטנים למדי. התיירות ביוון היא תיירות חופים קייצית. רוב התיירים ביוון הם אירופאים ממדינות בירה קרות ללא חופי רחצה מרהיבים כפי שיש ביוון ואייה. לדעתי זו הסיבה לפופולריות של לאגרים בהירים ובלתי מתחכמים – שקל לשתות מהם הרבה ליד הים. האם זה אומר שאין תקנה לתעשיית בירות בוטיק יווניות ומקומיות. אינני יודע, אולם אני מאמין שבמידה ויוון תתאושש מהמשבר בה היא מצויה כיום, בעוד כמה שנים יהיו בה הרבה בירות חדשות ומעניינות לטעום.

לקינוח שתיתי בירה כהה של מותג צ’כי עלום שאת שמו שכחתי שיתרונו הגדול היה שהוא לא היה לאגר בלונדיני :)

למרות כל האמור לעיל, הן בפאבים והן במינימרקטים ובסופרמרקטים, ניתן למצוא מבחר מרשים של איילים בלגיים, בירות חיטה בוואריות, ומבשלות בוטיק גדולות מאמריקה. כמו כן החלו ביוון ניצנים של מבשלות בוטיק כבר לפני כמה שנים. רבים מהם קמלו בשנתיים האחרונות בעקבות המשבר הכלכלי אולם ישנם מותגים ששרדו. אולי יכתב עליהם פוסט נפרד מתישהו…

בירגארדן בתחנה

2011-09-02T21:40:00.001+03:00

חווית הבירה הכי בולטת בביקור במינכן בקיץ היא חוויית הבירגארדן. ביקור במינכן אינו שלם ללא שתיית בירת חיטה בווארית צוננת בכוס גבוהה כשישובים על ספסל ארוך מעץ בצילו של עץ מלבלב. השבוע החוויה הגיעה גם לתל אביב.

פאולנר, מבשלת הבירה הגדולה בבוואריה, היא מהמותגים המזוהים ביותר עם גני הבירה האלה בעולם. עד כדי כך מזוהה שהקימה בירגארדנ’ס כאלה בכל רחבי העולם כשבכולם שולט קו עיצובי דומה השואב את השראתו מהבירגארדן המיתולוגי ועצום המימדים הצמוד למבשלה במינכן: שורות ארוכות של ספסלי עץ ארוכים מתקפלים בהירים משני צידיו של שולחן עץ מתקפל תואם. מזרקה כלשהי, עצים שעושים צל. שער כניסה מעוטר ממתכת עליו שלט כחול ומעוטר עם כיתוב בלבן. אנשים לוגמים בירת חיטה מכוסות גבוהות שניקנו בדוכן שמוכר רק בירה. דוכן אחר מוכר משהו לאכול (נקניקיית וויסוורסט בלחמניה, בדרך כלל) ומלצריות בשמלות בוואריות מקבלות את פני המבקרים.

בשנים האחרונות הקמנו גרסה מיניאטורית של גני הבירה של פאולנר באירועים גדולים כמו ימי סטודנט ופסטיבלי בירה גדולים. כשטיפלתי בבירות המיוחדות של טמפו היתה לי “פנטזיה” להקים בירגארדן בתל אביב. פסטיבל בירה שכל כולו מבוסס על חוויית הבירגארדן ושימזגו בו אך ורק בירות של פאולנר. אלי לוי (האיש שמפיק כבר שנים את פסטיבלי טעם העיר ופסטיבלי גולדסטאר) התאהב בקונספט לפני שנים כשביקר באוקטוברפסט. כבר ב-2007 שברנו את הראש כיצד ניתן לקיים אירוע בירה כזה בארץ. לדאבוני, לא הצלחנו להגשים את החזון הזה בזמני. השבוע מחליפתי, שרון בייגל, הצליחה להגשים את הפנטזיה הזו בהפקתו של אלי לוי. היה שווה לחכות…

מי שהגיע בימים רביעי וחמישי השבוע למתחם התחנה, התקבל על ידי צוות דיילות בלבוש בווארי מסורתי המלהגות בגרמנית שהזמין אותו לבקר בבירגארדן. מאחורי המבנה המרכזי ליד הפסים, שער מתכת לבן מעוטר עם שלט כחול ממותג פאולנר בירך את הבאים לבירגארדן של פאולנר. פסל ענקי בגובה 2 מטר של כוס בירת חיטה בווארית מקציפה הבהיר למבקרים למה עליהם לצפות. במתחם השמח היו דוכנים לממכר בירות של פאולנר, דוכן לממכר נקניקיות הגורמה של פרנק אזולאי. רחבה עם שורות שורות של ספסלי עץ ושולחנות ארוכים שהובאו במיוחד בגרמניה, מאות ואף אלפי אנשים האוחזים בידיהם כוס בירה גבוהה ומקציפה של פאולנר מפזזים מול במה עליה הופיעה להקה. היו גם מזרקה, חנות לממכר מזכרות ופריטי בירה ממותגים של פאולנר וכל זאת על רקע התפאורה הטבעית היפה תחת צל העצים במתחם התחנה בדרום הטיילת.

באירוע נמזגו מחבית 3 בירות מבית פאולנר שיצגו 3 סגנונות שונים של בירות מסורתיות שמייצרת המבשלה:

1. פאולנר הפה-וויסביר - בירת החיטה הלא מסוננת שפירסמה את פאולנר בעולם ונחשבת לבירת החיטה הבווארית הנמכרת ביותר בעולם. 5.5% אלכוהול

2. פאולנר סלבטור – בירת הדאבל בוק הראשונה שבושלה על ידי נזירים במאה ה-17 ובעקבותיה הוקמה מבשלת פאולנר. בירה צלולה בצבע נחושת עמוק עם 7.9% אלכוהול.

3. פאולנר אוקטוברםסט – בירת הסתיו המבושלת בכל שנה לקראת פסטיבל האוקטוברפסט המיתולוגי המתרחש בספטמבר במינכן. חביות שהגיעו המיוחד לאיורע זה ויהיו זמינות בפאבים נבחרים עד לסוף נובמבר. מדובר בלאגר בלונדיני בחוזק 6% אלכוהול שנועד לשתיה בכוסות גדולות של ליטר.

בחנות ניתן היה לקנות את כל הבירות הללו הביתה + פאולנר דונקל – בירת החיטה הכהה של פאולנר, ביחד עם כוסות זכוכית מקוריות.

יש שיגידו שהאירוע עלה על המקור. היה כיף. אני מריח פה את תחילתה של מסורת מופלאה… בינתיים נותרו רק תמונות כל התמונות צולמו במתחם התחנה ע”י צילום משכר והזכויות שמורות לו. תודה שמעון.

In the beer Geekdom

2011-08-27T19:34:00.001+03:00

אחרי חודשים ללא מפגשי טעימה, לא של חבורת הבירגיק’ס של רייטביר ולא של חובבי בירה אחרים עמם אני מתרועע, הרגשתי שאני בקריז. מסתבר שלא רק אני חשתי כך. במהרה התארגנו 3 מפגשי טעימה כאלה בתוך 10 ימים ועוד הזרועה נטויה…

לרוב חבורת טועמי רייטביר נפגשת פעם בחודש לטעימת בירות שכל אחד מהחברים (מעניין שכולם גברים) אסף במהלך החודש. במפגש זה גם אנו אוספים בירות שאנו מזמינים במרוכז מחו”ל ומגיעות בדואר במסגרת beer of the month club. נוהג זה מבטיח שנטעם 20 בירות חדשות מדי חודש לכל הפחות. נוסף על הנ”ל מתארגנים להם מפגשי טעימה ספונטניים של חברים כאלה ואחרים פעם בחודש חודשיים, במיוחד כשמצטברות באמתחתם בירות מיוחדות, נדירות וקיצוניות.

זה לא שלא שתיתי בירות חדשות ומעניינות בתקופה זו, לשמחתי תפקידי הביא אותי לחו”ל כמה פעמים בתקופה זו ושם טעמתי איזה בירה או שתיים וגם הבאתי לא מעט בירות מעניינות. כמוני גם שחר הרץ, דגן הדב בר אילן, דרור טרבס ואחרים. אבל הקריז היה בעינו. אחרי שמתרגלים לשתות בחברותה ולמנף 3 בקבוקי 330 מ”ל לטעימה של 18 בירות חדשות ומעניינות, פתאום לשתות אותן לבד נראה משעמם שלא לומר בזבוז. לכן כששחר הודיע לאחר שובו מארה”ב שיש לו בית ריק עד לסוף אוגוסט, הגבנו כמו בני נוער שהוריהם יצאו לחופשה ואירגנו מסיבה… מסיבת טעימה לצמצום הפערים. כמה כאלה ליתר דיוק.

עשרות בירות נטעמו ועוד רבות שהצטברו ב-3 חודשים במועדון בירת החודש חיכו לי. כך שאוסף הבקבוקים שלי גדל באחת בעשרות בקבוקים. טעמנו לא מעט דברים מעניינים. למעשה כמעט ולא היו נפילות. מטבע הדברים לא אפרט את רשמי הטעימה של כל הבירות שטעמנו. מה גם שבשניים מהמפגשים שכחתי את התיק עם מחברת הטעימות בבית ובכל זאת היו כמה יוצאות דופן הראויות לפירוט. בקושי רב בחרתי רק 10 לכתוב עליהן:

1. Trentatre Ambrata - אמבר אייל בחוזק 6% מאיטליה.
סצנת בירות הבוטיק באיטליה בשנים האחרונות מעניינת ומרגשת. עם בירות מאוזנות, טעימות ומקוריות שאינן כבולות למסורת רבת שנים מחד וללא הצורך להציג בירות קיצוניות ומוגזמות כפי שרואים בסצנת הבוטיק האמריקאית והצפון אירופאית. עוד בונוס בבירות האיטלריות, כיאה לאיטלקים זה עיצוב התויות והבקבוקים. בירה זו לא היתה שונה:
צבע חום בהיר בוהק ומעונן עם קצף תחרה סבוני
ריח כשות אגוזי הדרי טעים על מצע מאלטי של דגנים ולחם
טעם מתקתק חמצמץ אגוזי ומריר קלות
בירה מאוזנת, טובה, איכותית וטעימה.

2. Hitachino Nest XH - סטרונג אייל בסגנון בלגי יפני בחוזק 8% שיושן 3 חודשים בחביות סאקי. גם ביפן פורחת סצנת בוטיק משגשגת השואבת השראה מסגנונות אירופאים קלסיים, כפי שתעשיית הויסקי היפנית עשתה אבל עם טוויסט יפני המתאים לטעמם הייחודי. כמו בדוגמא זאת שלא הצלחתי להחליט אם היא טובה בעיני או לא:
צבע ענברי עכור עם חתיכות שמרים בירה גועשת עם ראש קצף גבוה בצבע צהוב כתום העשוי מבועות גדולות.
ריח חמוץ וטארטי (מן מרירות חמצמצה שיש לפעמים בחרצנים ופירות בוסריים) רמז לעץ
טעם מוזר, מורכב ומתפתח כאילו הלשון היא במה ובכל פעם עולה להופיע טעם אחר: בתחילה חמיצות ואז מרירות שמתפתחת ומאפילה עליה ואז יוצא העץ. בירה שאי אפשר לשתות הרבה ממנה.

3. Juxtaposition Black Lager. בירות קולבוריישן (שיתוף פעולה בין מבשלות) הן טרנד חם בעולם בירות הבוטיק של השנים האחרונות. אולפ שיתוף פעולה של 3 מבשלות הוא נדיר. בירה זו היא תוצר של שיתוף פעולה של שתיים מהמבשלות הקיצוניות ביותר בעולם בירות הבוטיק: סטון האמריקאית וברודוג הסקוטית עם מבשלה שלישית שלא הכרתי, קיימבריג’ שמה. מדובר בבלאק לאגר בחוזק 10%. טביעת האצבע שוברת המוסכמות של סטון וברודוג ניכרת:
צבע חום שחור כהה כמו של קולה. כמעט ללא קצף. הקצת שיש הוא בצבע חום.
ריח קלוי מעורב בריח של… קולה ורמז לעץ.
טעם מתחיל מתוק, מתחלף למריר (בכל זאת סטון) ומסתיים בחריפות מנטולית קרה. האפטר טייסט מריר מאוד באופן בלתי נמנע. בירה שלא מרגישה כמו לאגר וחזקה במיוחד.

4. Brewdog Abstrakt AB:02: הבירה השניה בסדרת בירות קונספט שיצרה ברודוג שתכליתה, קצת כמו סדרת האקסטרים של סמואל אדמס, לשבור שיאים ולדחוף את גבולות הבירה למחוזות חדשים. שמה של הסדרה עבורה הוקם אתר מיוחד ונפרד הוא abstrakt (זו לא שגיאת כתיב) כל בירה מבושלת פעם אחת בלבד במהדורה מוגבלת. כל בירה עשויה בלי חוקים ובלי מצוות. עד כה יוצרו 8 בירות תחת הסדרה הזו.
אבסטרקט 2 הוגדרה כטריפל דריי הופד אימפריאל רד אייל. בירה בחוזק 18% אלכוהול, ממנה יוצרו 3200 בקבוקים בלבד.
צבעה אדמדם כהה עם קצף קרמי חום בהיר שיורד מהר
ריח אלכוהולי מאלטי עם רמז לויקס
טעם מורכב, סמיך, מר, יבש, אלכוהולי
בירה שלא כיף לשתות.

5. 3Monts Grande Reserve – ביר דה גארד מיושן מצרפת עם תסיסה בבקבוק 750 עם סגירת שמפניה של פעם. 8.3% אלכוהול.
צבע נחושת בהיר ולא ממש צלול. ראש קצף לבן, מלוכלך ואיתן.
ריח מחוספס וכפרי שמזכיר קש/מספוא ולחם – כנראה שמרים. ריח שני מתקתק ואגוזי.
טעם כפרי יבש אלכוהולי ושמרי.

6. Deschutes Hop in the Dark – תיאור הבירה הוא Cascadian Dark Ale. בירה אמריקאית שחןזקה 6.9% והיא למעשה 2 בירות בגוף אחד:
צבע שחור עם קצף חום איתן שנראה כמו פורטר או סטאוט שיבולת שועל
ריח ראשון כשותי אמריקאי חזק של כשות קסקייד ואגוזיות כשותית. ריח ירוק שלא תואם את ציפיות האף למראה הבירה.
טעם ראשון בלגימה מריר ו-IPA-י כפי שהאף מנבא
אבל אז קורה הקסם, הIPA יורד מבימת הלשון ופורטר/סטאוט עולה עליה במקומו. פתאום ריח הכשות מתחלף בריח של קליה אגוזים וקפה הטעם המריר מפנה את מקומו למאלטיות קלויה ויבשה. הסיומת ארוכה מאוד והיא חומה מאלטית וקלויה.

7. Hoppin’ Frog B.O.R.I.S – עוד אמריקאית. סטאוט שיבולת שועל אימפריאלי שיושן בחביות ויסקי. 9.4%. בטעימה היתה גם אחותה D.O.R.I.S שחזקה ומרה ממנה אבל לא יושנה בחביות עץ ולכן בעיני פחות טובה. אז אדבר רק על בוריס:
צבע שחור, ראש קצף חום איתן.
ריח שיבולת שועל, בננה בשלה, עץ החבית, ריבה
טעם מתוק, עשן, עץ שרוף, בננה, שוקולד וקליה
גוף סמיך אבל חלק באופן שמשווה תחושת קלילות. ליקרי שוקולדי וטעים.

8. Labelle’s Chocolate Stout – בירה מיוחדת שבושלה לכבוד 25 שנה לבירקוניג – מלך הבירה - חנות הבירה המיתולוגית באמסטרדם. כל חובב בירה שמכבד את עצמו שמע על הביר קוניג ואם היה באמסטרדם גם פקד אותה ויצא מתוסכל מהמבחר וממגבלת האוברוייט בטיסות. הבירה שבושלה לכבוד החנות היתה בעלת תווית חובבנית ופשוטה.
צבעה של הבירה היה שחור בעל קצף חום איתן ועמיד.
ריחה הדיף עישון בולט. ריח שהזכיר לי בתחילה סיגר ואחר כך טבק במקטרת.
טעמה היה מעניין – מעושן, יבש ומריר.

9. Harvistoun Old Engine Oil – פורטר בחוזק של 6%.
צבע בורדו ככה כמעט שחור.
ריח מאלטי עם עישון נעים וגרעינים (חמניה או דלעת לא החלטתי)
טעם מאלטי מתקתק מריר מאוזן עם אפטר טייסט ארוך ומריר של לתת קלוי
בירה זו כשלעצמה לא מאוד מיוחדת. היא עשויה מצויין ומדויקת אבל ייחודה הוא בהיותה חומר הגלם של סדרת אולה דב עליה אדבר מייד.

10. Harvistoun Ola Dubh 16 – פורטר שיושן בחביות היילנד פארק 16 בחוזק 8%. ייחודה של סדרת אולה דב הוא בכך שהיא מיישנת את האולד אנג’ין אויל בחביות עץ שישנו לפני כן ויסקי של היילנד פארק בגילאים שונים (12, 16 ו-30 שנה). מה התוצאה?
צבע בורדו כהה מאוד, כמעט שחור. קצף חום יפה וסמיך
ריח שוקולדי חזק ומאלטי. רמז לעץ בו יושנה הבירה.
טעם עמוק עשיר, מריר ומאלטי. אפטר טייסט ארוך מאלטי ומריר
בירה בעלת מיגוז נמוך וסמיכות גבוהה יחסית. בירה שהיא תענוג צרוף, לשתיה איטית וארוכה ליד אח ביום חורפי קר.

היה כיף. כן תרבנה הטעימות :)

פסטיבל גולדסטאר כפול

2011-08-20T17:10:00.001+03:00

בשבוע שעבר והשבוע התקיימו פסטיבלי גולדסטאר באשדוד ובחיפה בהתאמה. בחיפה זו כבר מסורת של שנים. באשדוד היתה זו השנה הראשונה. ההצלחה היתה גדולה.

פסטיבלי גולדסטאר הם מסורת של שנים, בכל שנה אני כותב עליהם, אז מה נשתנה השנה משנים קודמות?

ובכן ברמה האישית, השנה לאחר שנים, לא הייתי מעורב בשום צורה בהפקתו והגעתי על תקן מבקר כמו כל עשרות אלפי המבקרים האחרים. אמנם היו לי קומבינות בהנהלה שהכניסו אותי למתחם ה-VIP :) אבל מלבד זה הייתי אורח כמו כולם. זה אפשר לי להנות מהפסטיבל בצורה אחרת.

בכל שנה הייתי טרוד בענייני הפקה, פותר בעיות מכבה שריפות וכד’. השנה רק שתיתי בירה ודיברתי עם חברים. גיליתי מחדש את ההופעות וגם הזמן נראה כאילו מתקדם בקצב אחר. אפילו הלכתי להתגלח במתחם קד”מ של ג’ילט שחילק סכיני גילוח מתנה לכל דיצריך…

ברמת הפסטיבל, כאמור, התקיים השנה לראשונה פסטיבל באשדוד. פסטיבל שהחל כקטן וצנוע עם אישורי משטרה ל-5000 איש בלבד בכל יום, אולם האירוע היה סולד אאוט כל יום ושדרת המיוחדות בת העשרת תאים היתה אחת האטרקציות המרכזיות בו. איזה מזל היה לנו ולאורחים שהתחממות הגזרה הדרומית קרתה השבוע ולא בשבוע שעבר בעת שאלפי אנשים חגגו ונהנו בהופעות עם בירה ובריזה מהים.

ברמת הבירות, השנה הוצגה שדרת מיוחדות ארוכה במיוחד בת עשרה בוטים (תאים) שהציגה מגוון בירות רחב במיוחד שכלל לראשונה בפסטיבל, שנדי לימון בחבית ואביר שבדיוק חגגה שנה להשקתה ועד כה לא הופיעה בפסטיבל גולדסטאר. גם פאולנר אוקטוברפסט 2011 שנחתה זה עתה ערכה את הופעת האורח שלה בפסטיבל. מלבדן הופיעו כל הבירות ה”רגילות” של טמפו באירועים, כשאת מרכז הבמה והמיתוג תפסה גולדסטאר בלאק רוסט שעושה חיל.

ההסלמה בדרום הזכירה לכולנו כמה שברירי וזמני הוא השקט הקיצי ממנו נהננו. פסטיבל גולדסטאר איפשר לברוח מהמציאות הזו ולו לזמן קצר להופעות עם בירה ובריזה מהים. מי יתן שירבו פסטיבלים וידמו התותחים.

כל התמונות בפוסט זה הן באדיבות צילום משכר והזכויות עליהן שייכות לו.

חופשה בכפר או הרפתקאות אבראשי בין פריז, סין וורנואי סור אבר

2011-08-12T08:48:00.001+03:00

פריז נחשבת בעיני רבים כעיר הרומנטית ביותר בעולם. הראיה פריז היא העיר בה מבקרים הכי הרבה תיירים מכל ערי העולם. שיעור הפשיעה הגבוה בה והעובדה שבמרכז העיר התיירותי רואים מלבד תיירים בעיקר המון אפריקאים (מילה נקייה יותר לכושים) והמון צפון אפריקאים (מילה נקייה יותר לערבים) לא פגעה משום מה בתדמיתה. אני דווקא צברתי בה כמה חוויות לא כל כך נעימות. לכן נעניתי בשמחה להצעה של לקוח שהייתי אמור לפגוש בצרפת, לבקר אותו בביתו בנורמנדי.

"עליך להגיע לתחנת הרכבת של מונפרנס ומשם יש לך רכבת ל"ורנואי סור אבר" בכל שעה. הנסיעה אורכת כשעה" כך כתב לי מארחי בליווי תחנת היעד אליה אני צריך להגיע. אגיע תוך שעתיים שלוש כך השבתי לו בתמימות בבוקר כשיצאתי לדרכי.

המסע החל בתחנת המטרו הקרובה למלון בו השתכנתי. אינני דובר צרפתית ומעולם לא הבנתי מדוע הם משתמשים בכל כך הרבה אותיות מיותרות כדי לכתוב מילים פשוטות. אי לכך בשונה מהרגיל נקטתי בגישה של אשתי ובמקום לנסות להסתדר לבד עם המפות לא בזבזתי זמן וניגשתי ישר לשאול. האיש בדוכן הכרטיסים אמר שעלי להגיע לאחד ה"גאר"ים = תחנות רכבת המהוות "שער" לפריז ושם לרכוש כרטיס אל היעד. הוא הציע לי "לחסוך" את הנסיעה במטרו וללכת ברגל כמה מאות מטרים לתחנת "גאר דל'אסט" (השער המזרחי). כך עשיתי. בגאר דל'אסט תיזזו אותי פקידים בדוכני אינפורמיישן ודוכני כרטיסים ממקום למקום אבל איש מהם לא מכר לי כרטיס ולא הסביר לי כיצד להגיע אל היעד... לבסוף לאחר המתנה בתור לא יעיל, פקידה בלונדינית צעירה ודוברת אנגלית (נדיר, אפילו היה לה שלט עם דגל ארה"ב מעל הראש) מצאה לי את הרכבת אבל אמרה שהיא יוצאת מ"גאר מונפרנס" (השער של מונפרנס) היא אמרה שהיא לא יכולה לכרטס לי כרטיס כי שמירת המקומות לרכבת הזו חסומה. היא גם היתה סקפטית לגבי סיכויי להספיק את הרכבת שאמורה היתה לצאת בעוד כ-40 דקות. לא כל כך הבנתי את הקשר בין שמירת מקום לקניית כרטיס וגם לא למה שלא אספיק להגיע מתחנת הרכבת המזרחית לזו של מונפרנס בזמן. לא בזבזתי זמן ועליתי על רכבת המטרו למונפרנס. לתחנת הרכבת הרצויה הגעתי בתוך 20 דקות, נותרה עוד למעלה מרבע שעה עד לשעת היציאה של הרכבת. לא נרגעתי. רציתי להיות על הרכבת כבר. שוב תוזזתי בין פקידי אינפורמיישן למוכרי כרטיסים ומכונות ובחזרה לאינפורמיישן. פקידת האינפורמיישן אמרה שאני יכול לקנות כרטיס על הרכבת בתוספת עמלה מסויימת. בליית ברירה (נותרו עוד בקושי 10 דקות עד הנסיעה) חיפשתי בלוח הרכבות מאיזה פלטפורמה יוצאת הרכבת. – 26 היתה התשובה. אצתי רצתי במעלה המדרגות לקומת הרכבות הבינעירוניות. ניווטתי את דרכי במהירות בין אלפי האנשים הממהרים לאורך שורת הפלטפורמות. להפתעתי שורת הפלטפורמות הסתיימה ב-24... לא היתה פלטפורמה 26... היה רק קיר, חלון גדול וגדר של שיפוצניקים. אצתי רצתי לצד השני של התחנה, אולי הפלטפורמות 25-29 האבודות שם. אבל הן לא היו שם. חיפשתי בשילוט לא היה להן זכר. חזרתי ללוח הרכבות הוא התעקש שהרכבת יוצאת מפלטפורמה 26. הרגשתי כמו בהארי פוטר. כמעט ורצתי לתוך עמודים וקירות בתקווה להגיע לפלטפורמה הנעלמה. לבסוף חזרתי לדוכן האינפורמיישן. "אהה זה בהמשך עוברים את 24 והולכים לאורך הפסים מרחק כ-10 דקות. זה כתוב בשלט גדול" אמרה פקידה במדים אדומים "יופי לא יכולת להגיד לי את זה קודם כששאלתי על הרכבת ל"ורנואי סור אבר"? ואמרת לי שאני יכול לקנות על הרכבת כרטיס" שאלתי בכעס בליבי אבל סיננתי רק "מרסי" ויצאתי למירוץ נגד הזמן. עוד 3 דקות... את השלט מצאתי לאחר שעקפתי את הפלטפורמה האחרונה מאחורי הקיר של השיפוצים. הגעתי לפלטפורמות הנעלמות. ניגשתי למוכרת אבל היא אמרה שאת הרכבת כבר פיספסתי ושהרכבת הבאה רק בעוד 3 שעות... בליית ברירה קניתי כרטיס לרכבת הבאה. ניסיתי להשיג את מארחי להודיע לו, אבל הוא לא היה זמין. אז יצאתי לחפש בית קפה להעביר בו את הזמן. התיישבתי בבית קפה פריזאי ציורי על הבאר, הזמנתי קפה ושאלתי בתקווה אם יש להם גישה לאינטרנט. כמו ברבים מבתי הקפה שנזדמנתי אליהם, לא היה להם אינטרנט. מקץ שעה תפסתי לבסוף את מארחי ואמרתי שהרכבת הבאה היא שלוש שעות אחרי זו שפיספסתי ושאין רכבת בכל שעה כפי שאמר. אז הוא אמר שיש רכבת ליעד אחר קרוב ושהרכבת הבאה יוצאת בעוד 20 דקות. שוב מרוץ אחרי השעון, שוב תיזוז בין דוכני אינפורמיישן, בתורים משתרכים ופקידות מנומסות אך לא שירותיות בעליל. מדוע לעזאזל הפקידה שסיפרה לי שפיספסתי את הרכבת לא הציעה לי את האופציה הסמוכה? בכל מקרה עד שהגעתי לראש התור לקנות כרטיס ליעד המעודכן, פיספסתי גם את הרכבת הזו... הרכבת הבאה יוצאת בעוד שעה והנסיעה נמשכת שעה ורבע (כלומר חסכון של כ-40 דקות לעומת ההמתנה לרכבת לה קניתי כרטיס) ביקשתי להחליף את הכרטיס שקניתי רק שעה קודם מאותה פקידה, אבל היא אמרה שזה כרוך בקנס של 10 יורו משום שיש עוד פחות מ-24 שעות עד הנסיעה... חשבתי שהיא צוחקת עלי – הרי היא זו שמכרה לי את הכרטיס מבלי שסיפרה לי שיש רכבת אחרת ליעד סמוך לזה שהייתי צריך. בשלב הזה הבנתי שאין לי סיכוי נגד המערכת. ויתרתי על החלפת הכרטיס והמתנתי בסבלנות לרכבת שלי.

הגעתי לורנואי סור אבר באיחור של למעלה מ-3 שעות לעומת התכנון המקורי וכ-6 שעות מאז שיצאתי לדרכי בבוקר מהכרך הסואן והמנוכר של פריז. הרגשתי שנחתתי בעולם אחר כאילו נחתתי בסט של הסרט "חופשה בכפר" משנות ה-80. עיירה מנומנמת. תחנה קטנטנה בה מנהל התחנה הוא גם הכרטיסן, גם כוון הרכבת וגם דייל וגם המנקה. מארחי הגיע מקץ דקתיים והציע שנאכל בפאב-מסעדה סמוך. בעל הבית במסעדה היה חובב אופועים אנגלי רזה ונטול שערות (כולל בגבות ובריסים) שנראה כאילו הפעם האחרונה שהיה פיקח היתה לפני שהביטלס התפרקו. הוא דיבר באיטיות והתנצל שהשעה כבר כמעט 15:00 ושהמטבח סגור אבל הציע להכין במיוחד בשבילנו סטייק וצ'יפס. הסכמנו. בהיותנו בפאב אנגלי בנורמנדי ביקשנו סיידר, אבל הוא אמר שאין לו סיידר אלא רק בירת לאגר כלשהי מחבית. הבירה כמו הסטייק, הצ'יפס והקפה בסוף היו בוודאי טריים במילניום שעבר אבל לא נתנו לזה לבאס אותנו.

אחר כך מארחי הציע שניסע לביתו. נסענו בין שדות ירוקים, שדות קצורים ושדות תירס פורחים ואז בין אחוזות וביערות עד שהגענו לאחוזה שנראית כמו לקוחה מהסרטים. לאחר נסיעה בשביל עפר הגענו לרחבת דשא גדולה שבקדמתה התנופף בגאווה דגל ארה"ב שמשני צידיה מבני אבן עתיקים מאורכים ובסופה בית בן 3 קומות עם צריחים בקצוות שנראה כמו שאטו מימי הביניים. הוא החנה את רחבו ולא טרח להוציא את המפתח מהסוויץ'. כל השדות והיערות וגם האגם שעברנו בדרך הם חלק מ-600 האייקרים (150 דונם) שבבעלותו... ממול הבית על גבעת דשא ציורית שכבה בחורה בלונדינית צעירה עם עיניים כחולות וחזה עצום מימדים וקראה ספר. חשבתי שנקלעתי לסט של סרט כחול. "האם כבר הכרת את בתי סטפני?" שאל מארחי בעוד סטפני מזנקת בלבביות חייכנית לקראתנו ורצה ללחוץ את ידי בעודי משתדל לשמור על שיווי משקלי. "בוא אקח אותך לסיור בבית ובאחוזה." הבית נראה כמו בית נופש של אציל צרפתי מימי הביניים, עם חדרים רבים, אולם נשפים קטן, ספריה, חדר קריאה עם אח, ראשי צבאים, חזירי בר ושאר חיות ציד מפוחלצים על הקירות וריהוט עתיק. במבנה סמוך שבוודאי שימש בעבר כאורווה ונראה קצת כמו כנסייה מאורכת הוקם בר, אולם הרצאות, גלרית פסלים לזכר אחיו האומן וחדר ג'קוזי המעוצב כמו בריכה טרופית עם מפלים, צמחיה ירוקה ופרחים. מחוץ לחדר הג'קוזי שהיה מוקף בחלונות גדולים ודלתות הזזה היתה רמפה מוגבהת עם עמדת ברביקיו מאובזרת. משם יצאנו החוצה ועלינו על טרקטורון 4*4 לסיור מודרך באחוזה. נסענו דרך יערות אירופאים עבותים, בין אגמים ושדות. "פה למדתי לשחות כשהייתי ילד" הוא מצביע על אגם פסטורלי ושלו המוקף עצים ירוקים. "אתה רואה את קרחת היער הזו?" הוא מצביע על שדה מלא דשא בו רועות פרות "זה מנחת המטוסים שלי. נאלצתי להיפטר מהמטוס לאחר שעכברים ומכרסמים אכלו את כבלי החשמל במטוס, לא הטסתי מטוס כבר שנתיים", התלונן. "אתה רואה את מגדלי העץ הקטנים בצידי הדרך? אלה עמדות צייד. אנו אוהבים לצאת למסעות ציד באחוזה כמו פעם, על סוסים ועם להקת כלבי ציד". אחרי כמה דקות עברנו ליד מבנה אבן הרוס "כאן לסבא שלי היה סליק נשק ושם היתה מפקדה של הרזיסטנס במלחמת העולם השניה, הגרמנים הרסו את המבנה לאחר שלא מצאו בו נשק ועצרו את סבא שלי" אמר וסיפר לי כמה סיפורי גבורה שעוברים במשפחתו מדור לדור.

לבסוף חזרנו אל הבית. סטפני השתזפה על כסא נוח ליד הג'קוזי בבגד ים ורוד שנראה קטן מכפי מידותיה (לא נראה לי שיש בגד ים לפי מידותיה). נכנסנו לבר. "תשתה בירה" שאל. "כמובן" עניתי וציפיתי לאיזה ביר דה גארד כפרי. "מזג האוויר הזה מתאים ללאגר קליל" אמר והוציא בקבוק ירוק של "Yanjing", הבירה הנמכרת ביותר בסין. כל אדם שיודע משהו על עולם הבירה בטוח שטסינגטאו היא הבירה הכי נמכרת בסין. גם אני חשבתי ככה. זה נכון בערך כמו שפוסטר'ס היא הבירה הכי נמכרת באוסטרליה, או מכבי הכי נמכרת בישראל.

מסתבר שהבירה הנמכרת ביותר בסין לא כל כך ידועה במערב. זהו לאגר קליל בלונדיני עם ריח פרחוני כמעט כמו של יסמין או אמרטו ומיגוז עדין. לאחר הבירה ניגשנו לעבודה לשמה התכנסנו.

לפני לכתי בדקנו מתי הרכבת הקרובה ומארחי הסיע אותי לתחנה כחצי שעה לפני שהיא אמורה היתה לעבור. בתחנה הסביר לי מנהל התחנה/כרטיסן בשפת סימנים ובצרפתית שהרכבת הבאה לפריז יוצאת רק בעוד שעתיים וחצי. אז מה עם באינטרנט ועל הלוח כתוב אחרת. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. נאלצתי שוב להמתין שעות לרכבת...

אלבום תמונות מהביקור

GBBF

2011-08-05T23:34:00.001+03:00

ה-GBBF (ראשי תיבות של Great British Beer Festival) הוא פסטיבל המתמקד ומקדש את ה-real ale או ה– cask conditioned ale זהו פסטיבל הבירה הגדול ביותר באנגליה והוא מאורגן על ידי CAMRA כבר עשרות שנים. השבוע הוא מתקיים בלונדון (2-6 לאוגוסט) והוא חגיגי במיוחד במלאת 40 שנה ליסוד CAMRA. לשמחתי, יצא לי לבקר בו.

CAMRA, כפי שכבר סיפרתי בעבר, הוא בבסיסו איגוד צרכנים, שהפך במרוצת 40 שנותיו לארגון הצרכנים שנחשב כמצליח ביותר בעולם כשהקמפיין שהוא מריץ כבר 40 שנה לקידום תרבות ה-real ale בעולם בכלל והאנגליה בפרט, נחל הצלחות רבות ביניהן, שינוי חוקי המיסוי למבשלות קטנות באנגליה, הצלת רבות מרשתות הפאבים העצמאיים באנגליה, שינוי מגמת הקיטון במספר המבשלות העצמאיות באנגליה עד כדי כך שהיום יש יותר מבשלות באנגליה מאשר בעת תחילת הקמפיין ובעיקר, העלאת הריל אייל הבריטי המסורתי לסדר היום של עולם הבירה והפיכת הסגנון לאפנתי ומקובל בשוק בירות הבוטיק העולמי כולו ולא רק באנגליה.

ריל אייל, הוא אייל שעובר תסיסה שניה וטבעית בחביות מיוחדות ליצירת מיגוז. מזיגת הבירה מהחביות הללו מתבצעת באמצעות משאבה ידנית ללא שימוש בבלוני גז לדחיסת הבירה וללא מערכות קירור לקירור הבירה בעת המזיגה. מקובל לשתות ריל אייל בטמפרטורת חדר אנגלי טיפוסי (12-16 מע”צ) שהיא אופטימלית להעצמה מקסימלית של הטעמים ובגלל שהמיגוז בה טבעי, הוא עדין וחלק יחסית למקובל בבירות המוכרות לנו. המידות המקובלות באנגליה הן פיינט אנגלי (568 מ”ל) וחצי פיינט (חצי מזה). למעשה מזיגת בירות הסטאוט ואיילים מסויימים עם תערובת חנקן נועדה לחקות את האפקט של מזיגת ריל אייל.

פסטיבל הGBBF מתקיים באירל’ס קורט שבדרום מערב מרכז לונדון. כל העובדים בו והמקימים הם חברי camra העובדים בהתנדבות (תמורת כמה פיינטים). בשונה מפסטיבלי בירה אחרים בהם יצא לי לבקר בעולם, הפסטיבל מתנהל בשלווה וסדר מופתיים בלא שוטרים וסדרנים. אין תורים בכניסה, אין לחץ בקופות וכל העובדים, שרובם פנסיונרים ורודי לחיים ובעלי קילומטרז’ בירה מרשים, מחייכים ומסבירי פנים.

כ-600 בירות ריל אייל’ס נמזגים בפסטיבל ועוד כמאה בירות (איילים) ממבשלות בוטיק מרחבי העולם, כמו כן נמזגים למעלה ממאה ריל סיידר וריל פרי (שיכרי תפוחים ואגסים בהתאמאה, המותססים בחביות בשיטות מסורתיות). כל השפע הזה נמזג נמזג מברים בעלי עיצוב ספרטני דומה המחולקים לקבוצות בהתאם לאזורים גאוגרפים תוך הפרדת ריל אייל מקומי, בירות מיובאות וסיידרים. כל בר מכיל בקדמתו דלפק שחור עליו מותקנות עשרות ידיות שאיבה לבנות המחוברות באמצעות צינורות לשורת מדפים פשוטים עליהן מסודרים ב-3 קומות עשרות חביות ריל אייל, שגל אחת עטויה במעיו חליפת קירור השומרת על טמפרטורת מרתף אידיאלית. על המדפים תלוי לוח ברזנט שחור עליו כתוב מאיזה אזור הבירות, את שמות הבירות הנמזגות בו ושיעור האלכוהול שבהן.

בכניסה משכירים כוס זכוכית ממותגת תמורת פיקדון (אפשר לא להחזיר את הכוס ולשמור אותה כמזכרת ורבים נוהגים כך). ישנן כוסות ב-3 מידות: פיינט, חצי פיינט ושליש פיינט. בירה נמזגת אך ורק לכוסות אלה ואך ורק במידות האלה. מחיר הבירה נקבע לפי הכמות: שליש פיינט עולה בדיוק שליש מפיינט שלם. זו שיטה המעודדת טעימת כמה שיותר בירות מבלי לעודד שתיית כמות גדולה יותר בגלל יתרון במחיר. המחירים של פיינטים נעים בין 2.4 פאונד ל-4 פאונד לאיילים מקומיים (מחיר הדומה למחיר פיינט של בירות בוטיק אלה בפאבים) ובין 3 ל-6 פאונד לבירות בוטיק מיובאות במזיגה. בתרגום לש”ח טעימה של פיינט עולה בין 13.5 ש”ח ל-22 ש”ח או בתרגום ל-100 מ”ל, נפח הטעימה המקובל בארץ, בין 2.3 ש”ח ל-3.9 ש”ח. מתוכם כשליש מופרש במיסים שונים כך שיצרני הבירה מקבלים הכנסה שנעה בין 1.5 ש”ח ל-2.7 ש”ח ל-100 מ”ל. חומר למחשבה לאותם מבשלי בירה ביתיים החוששים שהתמורה המוצעת בפסטיבלים בארץ נמוכה מדי. התשלום נעשה במקום ולכל בר כזה היו מעין קופות רושמות.

מלבד הדלפקים הארוכים מפוזרים עשרות שולחנות וכסאות, יש דוכני מזון רבים המוכרים אוכל של פסטיבלים (המבורגרים, נקניקיות, צ’יפס, פיצוחים וכד’) וכמובן חנויות בירצ’נדייז. הקהל הוא קהל בריטי… אנשים בחליפות אחרי העבודה נשפכים מתחנת האנדרגראונד הצמודה ומשילים את את לחצי היומיום באמצעות כמה פיינטים. כולם מנומסים וחייכנים, ככל שהערב מתקדם הופכים ליותר שמחים וקולניים. למרות שמבקרים בפסטיבל עשרות אלפי אנשים, לא צפוף, אין תורים ואין המולה כמו בGABF האמריקאי. בכל פעם שמישהו הפיל את כוסו (והיא נשברה) כל הקהל הריע בקולי קולות – קצת כמו ב-GABF, אבל בעוד שאצל האמריקאים שומעים תשואות בכל דקה או 2. בGBBF הבריטי שומעים תשועות בודדות במהלך הערב כולו…

אז מה שתיתי ואיך היה?

1. Sadler’s Hop Bomb – מי אמר שהבירות הבריטיות לא יודעות מה זה דריי הופינג. 5% אלכוהול, צבע נחושת ענברי כמו IPA קלסי. ריח עמוס כשות אמריקאי הדרי. אשכולית, אגוזים ופירות. טעם כשותי מתקתק ומריר עם סיומת אגוזית, מיגוז עדין וסיומת מרירה חמצמצה של כשות. בניגוד לחוסר האיזון המוגזם באמריקה, ה-IPA הבריטי מאוזן ומורכב יותר. בירה שבקלות היתה מתברגת בצמרת האמריקאית. הדובים היו מרוצים.

2. Moorhouse Black Cat – צבע חום כמעט שחור, בועות ענקיות, ריח קלוי ומעושן. טעם יבש חמצמץ ולא מתקתק כמו פורטרים קלסיים. הסגנון הרשמי הוא דארק מיילד. שיעור אלכוהול 3.4% כיאה למיילד. מעין ראוך ביר מעודן וקליל נעים מאוד ונקניקי משהו.

3. Rosie’s Wicked Wasp Whiskey cask – סיידר במתיקות בינונית בחוזק 7.2%. צבע קש לא צלול ונטול קצף. ריח חמוץ וגופריתי כמקובל בסיידר. רמז לעישון, טעם חמוץ שמתפתח למתקתק. כמעט נטול מיגוז, כמו ביין לבן צעיר שפקקו זה עתה נחלץ. לאחר שהתחמם מעט עלה טעם פלסטיק ומתיקות שמזכירה ממתיק מלאכותי. היישון בחבית ויסקי לא מורגש.

4. Row Grey Ghost IPA – בירה מהדלפק המעניין של בירות ממבשלות צעירות ומבטיחות: Young & Upcoming. צבע IPA קלסי זהוב כהה ולא לגמרי צלול. בועות גדולות וראש קצף קטן. ריח מורכב הכולל סבון, אשכולית, אגוז ולתת. טעם בריטי מחוספס, מלא, אגוזי ומריר כשותי. בירה מרשימה ובריטית למדי. IPA מלאה בטעמים נוספים מעבר לכשות. 5.9% אלכוהול.

5. Brains SA Welsh Ale – בירת הדגל של המבשלה הגדולה בויילס בחוזק 4.2%. צבע נחושת יפה כמו של גולדסטאר. ראש קצף לבן ואיתן עם בועות קטנטנות. ריח חלש של לתת וכשות ישנה. טעם של מיילד בריטי מתקתק מאלטי פריך שוקולדי ואגוזי. בירה עדינה שאפשר לשתות ממנה הרבה ובלגימות גדולה, הולכת טוב עם חטיפי פאבים.

6. Worthington’s White Shield IPA – צבע נחושת ענברי בהיר ומעונן חלקית. נטול קצף. ריח לתת נטול כשות. טעם מתקתק מאלטי, קל וכמעט מימי, אין קשר ל-IPA. דומה יותר לאייל בריטי קלסי למרות 5.6% אלכוהול.

7. Allagash Fluxus 2011: French Style Farmhouse Ale – טעימה של בירה מעבר לאוקיינוס. ניסיון אמריקאי לייצר ביר דה גארד. צבע נחושת יפה ומזמין לא צלול כמעט בלי קצף. ריח רצת ביתי, מתוק וכפרי. חוזק 8% אלכוהול מורגש בטעם. טעם מתקתק, מריר ופירותי כמו שזיפים, אגסים ומישמשים. מרגישה חזקה יותר מכפי שהיא.

לסיכום. היה בריטי. לבריטים יש המון מה להציע בסצנת בירות הבוטיק העולמית ולנו יש עוד הרבה מה ללמוד מהם. בפעם הבאה אשתדל להגיע עם עוד כמה חברים, כדי שנוכל לטעום יותר בירות…

Samuel Adams Longshot 2011

2011-07-30T02:13:00.001+03:00

אירוע סמואל אדמס לונגשוט 2011 התקיים במרינה בהרצליה בימים רביעי וחמישי. האירוע הזה שונה מאלה שקדמו לו בכמה מובנים שכבר ציינתי בעבר. אבל מבחינתי ההבדל המשמעותי ביותר השנה לעומת השנים שעברו הוא שהשנה הגעתי לאירוע כמוזמן ולא כמנהל האחראי עליו. הבדל דרמטי שאיפשר לי להנות מהאירוע כקהל בלי הלחץ והדאגה שהכל יתקתק.

לונגשוט 2011 הוא אירוע השיא של תחרות בישול הבירה השנתית של מועדון הבירה הישראלי וסמואל אדמס שנערכת בשיתוף בירדי. כפי שכבר כתבתי השנה היה לונשוט שיא והתחרות זכתה לתהודה ויח”צ שיא גם כן. סיקורים מהאירוע אפשר למצוא באתר בירז, בדף של מועדון סמואל אדמס, בבלוג של סתיו אדם.במהלך סוף השבוע יתפרסמו בוודאי עוד. היו גם כתבות בעיתונות כתובה כמו במוסף 24 של ידעות ועוד. אי לכך אני אתן את הזוית האישית שלי לחוויה…

אני מאמין שבמהלך השיפוט טעמתי כמעט את כל הבירות ובוודאי טעמתי את כל הבירות שהגיעו לשלב הגמר. מבחינתי ההפתעה של התחרות היתה קטגוריית הלאגר. לא זו בלבד שהוגשו השנה יותר בירות בקטגוריה זו מאשר אי פעם בעבר. איכות כל הבירות בקטגוריה זו היתה הפתיעה לטובה ואסתכן ואומר אף טובה מהממוצע בקטגוריות האחרות. עובדה זו מאוד מעודדת אותי.

רוב סגנונות הבירה המיוחדים בעולם הן מסוג אייל, לאגר זה סגנון הבירה הנפוץ בעולם (בין 8 ל-9 מכל 10 בירות שנלגמות בעולם הן מסוג לאגר), כמעט כל מותגי הבירה המסחריים הגדולים וכל הבירות הזולות והפשוטות הן מסוג לאגר. משום כך חובב הבירה הממוצע יטה לזלזל בלאגרים. אז מדוע אני מתעודד מכך שקטכוריית הלאגר השנה בלטה לטובה? להלן הסיבות: לאגר היא קטגוריה למתקדמים. בישול לאגר בתנאים ביתיים הוא קשה והרבה פחות סלחני מבישול אייל. הוא דורש מיומנות ודיוק בתהליך, קצת כמו פיתוח והדפסת תמונות צבעוניות לעומת פיתוח והדפסת תמונות בשחור לבן. אני מנחש שמי שמעז לבשל ולהגיש לאגר לתחרות, הוא בשלן בירה מנוסה שמבין what it takes. אין זה מפתיע בעיני ששניים מבין הזוכים בפרסים בקטגורית הלאגר זכו בעוד פרסים ראשונים בתחרות. הם כנראה יודעים מה הם עושים. זה מעודד אותי משום שזה מעיד על עלייה ברמה המקצועית ובאיכות הבישול. זה מעודד אותי משום שזה מעיד על התבגרות של התחום. זה מעודד כי זה מעורר ציפיה לבאות.

משום כך אינני מופתע שהבירה שנבחרה כ-Best in Show היתה מסוג לאגר – הלאגר של מבשלת ג’אמוסס. אגב, גם בסמואל אדמס לונגשוט 2010 זכה לאגר כ-Best in Show: בירת הבוק של שמולץ…

כפי שציינתי בפתיחה השנה לראשונה לא הייתי מעורב בהפקת האירוע ולראשונה יכולתי להנות ממנו כאורח ללא לחצי ההפקה וכיבויי השרפות שתמיד קיימים באירועים. גיליתי שלא הכרתי רבים מהמציגים ויותר מזה, רבים מהמציגים הצעירים לא הכירו אותי – סימן להתפתחות המהירה של התחום. העובדה שהאירוע היה גדול פי כמה מאשר בשנים עברו היתה מוזרה לי שכן גם הקהל היה חדש. בעבר הכרתי גם את מרבית האורחים באירוע. הגדלת האירוע ופתיחתו לקהל הרחב נועדו בין השאר כדי למשוך קהל חדש לעולם הבישול הביתי ובירות הבוטיק וכמובן לתת במה לכל 40 המשתתפים בתחרות להציג בה את מרכולתם לציבור. אף כי טעמתי המון בירות וכתבתי לעצמי לא מעט רשמי טעימה, אמנע מלדווח מה טעמתי ומה אהבתי. רק אומר שהיה מרתק ומעניין ורק חבל שהייתי כל כך מוגבל בזמן ולא יכולתי להישאר יותר.

אלה הזוכים כפי שהתפרסמו בדף הפייסבוק של מועדון סמואל אדמס VIP:

אייל בהיר:
1. הרצל IPA, מאור הלפמן, בירה הרצל
2. יואב קובלסקי, פיסטה, הובלון פיסטה
3. תומר רונן ויאנה אגרונוב, מבשלת הדג הלבן, דיזייר

אייל כהה:
1. עמנואל זיידמן, E.Z.BEER, E.Z. פורטר
2. גרי ברק, עמי פרגר, בנצי אלכסנדר, מבשלת ג'מוסס, ג'מוסס סטאוט
3. עמוס סגל, אלון בקר, בירה אנג'ל, אנג'ל מייפל סטאוט

חיטה:
1. עמנואל זיידמן, E.Z.BEER, E.Z. וויט
2. אלי בכר, ללה, ללה חיטה
3. קובי ברקן, Kobeer, וויטביר

לאגר:
1. גרי ברק, עמי פרגר, בנצי אלכסנדר, מבשלת ג'מוסס, ג'מוסס לאגר
2. דן טאוב, שביץ, שביץ לאגר כהה
3. עמנואל זיידמן, E.Z. BEER, E.Z פילזנר

חופשי:
1. תומר רונן ויאנה אגרונוב, מבשלת הדג הלבן, ספיישל אייל
2. תומר הלפרין, ספארו, אימפריאל סטאוט
3. שמואל נקי, שמולץ, אספרסו סטאוט

חופשי ישראלי:
1. מאור הלפמן, בירה הרצל, הרצל סירה רזרב
2. דימה גרבק, ולדימיר גרשונוב, Laughing Buddah, רד סי אייל
3. מיכאל ארמיאץ', טוואנג'יקאן, טוואנג'יקאן סברס

אסיים בסדרת תודות וקרדיטים:

ראשית לגדי וגלית מבירדי שעמלו ועשו את התחרות ושבלעדיהם היא בוודאי לא היתה מתקיימת, שגיא קופר ומועדון הבירה הישראלי שיזם את התחרות ב-2005 ועומד בראשה מאז. לחברת ההפקה זהזה אירועים שהפיקה את האירוע וצלחה לא מעט תקלות, התנגדויות ואתגרים בדרך להפקה המוצלחת של האירוע. ואחרונה חביבה לשרון בייגל שהחליפה אותי בתפקיד מנהלת מותגי הבירות המיוחדות בטמפו לאחר שההרשמה לתחרות כבר החלה ועמלה רבות על האירוע מטעם טמפו וסמואל אדמס – הספונסרית.

תודה לצילום משכר על התמונות. כל הזכויות על התמונות שייכות לו.

אוסף הבירות הגדול

2011-07-22T01:03:00.001+03:00

מי שמכיר אותי אישית מכיר גם את אוסף בקבוקי הבירה שלי. הוא מלווה אותי יותר שנים אפילו מהשיער הארוך. אז מה הסיפור שלו?פוסט זה אמור היה להתפרסם בשבוע שעבר לקראת יום הולדתי. תוך כדי הכתיבה התחלתי להתעסק עם האוסף עד כי לא פרסמתי את הפוסט לבסוף. עכשיו זה בא.

מאז ומתמיד הייתי אספן. בתור ילד קטן אספתי מכוניות צעצוע, אחר כך מדבקות, בולים, מחקים, מחדדים, מחזיקי מפתחות, קופסאות גפרורים, כרטיסי ביקור ממסעדות (לפני ימי REST) ועוד. היה לי אוסף של אוספים. אולם אף אוסף מהאוספים הנ"ל לא השפיע על מהלך חיי כמו אוסף בקבוקי הבירה…

הכל התחיל בהתערבות. יוסי, חברי הטוב ושותפי לדירת רווקים הוללת בשלהי המילניום הקודם, טען שיש בארץ בירות בודדות אני אמרתי שיש לפחות 100. אז התחלנו לשמור בקבוקים של בירות שנתקלנו בהן כדי שנוכל לספור כמה הצטברו. בתחילה סידרנו אותם על המשקוף במטבח. כשנגמר המקום על המשקוף, קנינו בהום סנטר כמה מדפים צרים וארוכים ותלינו אותם לאורך משקוף המרפסת בסלון. במהרה נגמר המקום גם על המדפים. בחורף של שנת 2000 נסענו לחופשת סקי בצרפת והבאנו ממנה כמה בקבוקים שנראו לנו מיוחדים ושונים. את הבקבוקים להם לא היה מקום במדפים סידרנו בארון מיוחד שלא היה בשימוש במרפסת.

קצת אחרי שעברנו את ה-100 בקבוקים ולפני שהגענו ל-200 יוסי השתכנע ופרש מאיסוף הבקבוקים אך לשמחתי לא התנגד להמשך קיומו. בינתיים חברים שראו את האוסף בביתנו הביאו לנו בקבוקי בירה מנסיעותיהם לחו"ל. בהיותי אספן בנשמתי, המשכתי לאסוף, התחלתי לתעד את הבקבוקים בקובץ אקסל וללמוד את הסיפור של כל בקבוק ובקבוק. ב-2001 נסעתי לטיול ארוך באירופה ומייד לאחריו בתאילנד. בחלק מהטיול השתתפו חברים וחברות. מכל מקום בו היינו הבאנו בקבוקים למזכרת. כל חבר נדרש להעביר לארץ כמה בקבוקים. בטיול זה למדתי להבדיל בין סגנונות בירה שונים ונפגשתי לראשונה עם מבשלות בוטיק. האוסף גדל במהירות.

באותה שנה כשחידשנו את החוזה על הדירה בפעם השלישית, עורכת הדין שיצגה את בעלי הבית, סיפרה לנו שבעלה מוכר קיטים לייצור בירה בחנותו "סוד היין". קניתי ערכה של לתת נוזלי וציוד בסיסי ובישלתי את 20 הליטר הראשונים. כמה מבקבוקי האוסף היותר "פושטים" שימשו לאיכלוס הבאטש הראשון שלי. היה לי מזל של מתחילים. הבירה הראשונה שבישלתי היתה מעולה… אז המשכתי. בהמשך השנה כשכל ארונות המטבח כבר התמלאו בבקבוקים ריקים, ניצלתי את יום כיפור למרתון צילום בו תיעדתי בתמונה כל בקבוק. זהו האוסף היה כבר חלק בלתי נפרד מחיי.

שנה לאחר מכן נסעתי לחילופי סטודנטים בשוויץ והתחלתי שם עוד אוסף… במסגרת הנסיעה ביקרתי באוקטוברפסט לראשונה בחיי, בפסטיבלי איכרים בשוויץ, צפון איטליה ואוסטריה ונפגשתי עם מאות בירות חדשות וסגנונות חדשים. בסנקט גאלן – העיירה בה גרתי – היה פאב חביב שנקרא "הבירריה" (על משקל גלידריה) שהגיש לא פחות מ-200 בירות שונות מרחבי העולם… שם נפגשתי לראשונה עם סמואל אדמס וגיליתי שגם באמריקה יודעים לייצר בירה טובה בשובי משם שלחתי לעצמי בדואר 8 ארגזים מלאים בבקבוקים ריקים בנוסף ל 2 מזוודות שהכילו עוד כ-80 בקבוקים שחזרו איתי בטיסה. האוסף הכפיל את עצמו באחת.

בזכות האוסף הזה למדתי הרבה ממה שאני יודע על בירה. הוא הגדיר במידה רבה את מסלול חיי והוביל אותי לטמפו בה פגשתי את אשתי ולתפקיד מנהל מותגי הבירות המיוחדות בו כיהנתי עד לפני כחצי שנה. הוא גם הפך אותי לבירגיק שאני היום.

קצת סטטיסטיקות. היום האוסף מונה קרוב ל-1500 בקבוקים. תמונות של 1000 בק' נמצאות באלבום פיקאסה הזה

גדלים: 44% בנפח' 330, 28% בנפח 500, 11% בנפח 355 מ"ל. הכי קטן בנפח 180 מ"ל הכי גדול בנפח 2 ליטר

מדינות: סה"כ בירות מ-80 מדינות, בלגיה ניפקה הכי הרבה: 14% אחריה גרמניה: 13%, ארה"ב 12%. ישראל במקום הרביעי עם 9% או 115 בק' בירה. בין המדינות המוזרות יש את נמיביה, טסמניה וטרינידאד.

שיעורי אלכוהול: 57% מהבירות הן בחוזק שבין 4% ל-6%. הבירה החלשה ביותר היא בחוזק 0% כמובן והחזקה ביותר היא בחוזק 41% (סינק דה ביסמארק של ברודוג), אחריה סמואל אדמס אוטופיה 2005 בחוזק 25.6%...

בשנתיים שלוש האחרונות הוא גדל בקצב מהיר מתמיד בזכות גל הבירה ששוטף את מחוזותינו. האוסף עבר איתי כבר 5 דירות. מאחר והיום אנו גרים בדירה שכורה וקטנה יחסית, האוסף "קבור" בעשרות ארגזים הממלאים חצי חדר. מדי חודש חודשיים נוסף עוד ארגז. מזל שלימור הכירה אותי כשהאוסף מנה מאות בקבוקים…

Samuel Adams Longshot 2011 – לונגשוט שיא

2011-07-09T13:33:00.001+03:00

תחרות בישול הבירה של מועדון הבירה הישראלי וסמואל אדמס נערכת זו השנה השביעית וגם השנה היא נערכת בשיתוף בירדי. כבר כתבתי על חוויותי מסמואל אדמס לונגשוט 2010 ומסמואל אדמס לונגשוט 2009, אז מה השתנה הלונגשוט הזה מכל הלונכשוטים שהיו.

ובכן השנה היתה שנת השיא של כל הזמנים בתחרות הלונגשוט: לא פחות מ-103 בירות (שיא) הוגשו לתחרות על ידי 40 מבשלים ביתיים (שיא) ב-6 הקטגוריות: החל מ-10 בירות בקטגוריה הכי "קטנה" (שיא) ועד 29 בירות לקטגוריה הכי "גדולה" (שיא). המשמעות של זה היא שלראשונה בהיסטוריה של הלונגשוט, נדרש סינון ראשוני במוקדמות של כל הקטגוריות (שיא). כתוצאה מכך גויסו שופטים שהקדישו רבות מזמנם לטעימת כל 103 הבירות במוקדמות ב-4 מקצי מוקדמות שונים (שיא). לאחר מכן נערך, כרגיל שלב הגמר. בשלב הגמר הוזמנו לשפוט אנשים בכירים ומנוסים מכל התעשייה ובו בכל קטגוריה 4 שופטים ממגוון רקעים (ברומייסטר, איש שיווק, עיתונאי ועוד שופט בעל רקע וניסיון בבישול ביתי) בחרו את הבירות הטובות ביותר בכל קטגוריה. השבוע נבחרה בשלב נוסף ה-Best in show.

בין השופטים שהשתתפו בשיפוט ניתן למנות את המבשלנים הראשיים של כמה מבשלות בולטות בישראל: דוד הרלינג – מטמפו, אביחי גרינברג מקרלסברג, יוחאי קודלר בעבר מ"הנגב" והיום מ"שפירא", ליאור בלמס מפאבו ופטריק ואן דאם מאלכסנדר ואלון ריפטין ממבשלת הגליל. עיתונאים בעלי קילומטרז' ארוך בבירה: יאיר גת, שירי דובר, דרור טרבס (בלוגר הבירה החשוב) וכמובן שגיא קופר, יוזם התחרות ומקים מועדון הבירה הישראלי. אנשי השיווק: מטמפו: שרון בייגל, נחום מאז"ה והח"מ, מקרלסברג אמיר עדן, מנהל הבירות המיוחדות. כמו כן שפטו גדי וגלית דבירי מבירדי האוחזים בכל התארים גם יחד (מבשלנים, עיתונאים ואנשי שיווק בירה) כמו כן השתת, גם אבי פדלשטיין – היינן של יקבי סגל. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל השופטים שהקדישו מזמנם ובאו לשפוט.

מלבד כמות הבירות, מספר המבשלים, נהננו השנה גם ממגוון הסגנונות הרחב ביותר בהיסטוריה של הלונגשוט, החל מלמביק, דרך IPA אמריקאי, ועד פורטרים וסטאוטים. דיון התפתח בין השופטים הותיקים בסוגיית איכות הבירה השנה, האם עלתה, לא השתנתה או שמא ירדה. בלי ספק הסטנדרטים שלנו עלו ודרישות הסף לאיכות היו מחמירות מתמיד. היו לא מעט בירות לא ראויות ואף מקולקלות ומאידך היו הברקות גאוניות שהעידו על בגרות, מקצועיות ואף מקצוענות בבישול בירה שנדירים בבישול ביתי.

השנה בשונה משנים קודמות, הוזמנו כל המשתתפים בתחרות לערב מיוחד שנערך ב"בירדי" בו הם קיבלו הזדמנות לטעום 100 מהבירות שהשתתפו בתחרות, ביניהן גם מהבירות הזוכות. לראשונה המבשלים קיבלו הזדמנות, לפני כולם לטעום ולהעריך את הבירות של שאר המשתתפים. יתרה מזאת, הם קיבלו טפסי שיפוט זהים לאלה שממלאים השופטים ומילאו את רשמיהם עליהם, כך יכלו להבין את מורכבות עבודת השיפוט מחד ולקבל פידבק אמיתי מחבריהם מאידך. ערב זה נערך לפני בחירת ה-best in show כך שאיש לא ידע איזה בירות הן הזוכות.

עוד חידוש ושיא שצפוי להשבר השנה הוא הרחבת אירוע הכרזת הזוכים של סמואל אדמס לונגשוט מאירוע ברנז'אי למוזמנים בהיקף מאות משתתפים לאירוע בן יומיים הפתוח לקהל הרחב אי לכך לא אספר מי זכה ובמה – את זה אשאיר לאירוע הכרזת הזוכים שיערך במסגרת פסטיבל בירות ביתיות בן יומיים שיערך במרינה בהרצליה ב-27-28 ליולי. הצפי הוא שיגיעו אלפי אנשים ביומיים. ההכרזה, אגב תערך ביום הראשון של הפסטיבל.

שינויים אלה עוררו דיון רחב ומורכב בין המבשלים למארגני התחרות. רבים מהמבשלים גרסו שכללי המשחק שונו במהלכו בכך שבמקום בירה לאירוע קטן ואינטימי עליהם להביא בירה לאלפי אנשים ואף למכור בירה תמורת תלושים ולא לחלקה לכל דיכפין. הם גם חשבו שלא הוגן לדרוש מהם לעמוד מאחורי הדוכן 6 שעות בכל יום על מנת לחלק בירה להמונים. אני רוצה להתייחס לטענות אלה: ראשית אני מבין את דאגתם של המשתתפים. ואף כי איני מעורב באופן ישיר בהפקה השנה, אני מכיר את השיקולים מקרוב. בכל שנה המארגנים שברו את הראש כיצד לפתוח את התחרות לקהל רחב יותר מאשר ברנז'ה של מאות בירגיקס וכיצד להפוך את אהבת בירות הבוטיק לנחלת הכלל. כמה מהאתגרים עמן היה על ההפקה להתמודד הן: 1.עלויות הפקה הגדלות בתורה כמעט אקספוננציאליות כשכמות המשתתפים באירוע עולה על 1000 בגלל הצורך באישורי עירייה, משטרה, מהנדסי בטיחות, אבטחה, שוטרים ועוד, שכן זה כבר נחשב אירוע גדול. 2. כמות הבירה. מבשלים ביתיים מסוגלים להביא לאירוע כזה ליטרים בודדים. כמות כזו של בירה מספיקה אולי למאות אנשים במשך שעתיים שלוש אולם לא תספיק לאלפי אנשים במשך שני ימי פסטיבל. מה גם שבשנים האחרונות נשמעו טרוניות של מבשלים שביכו על העלות של הבירה הנמזגת ועל אבדן ההכנסה שיכלו להשיג ממכירתה באירועים פרטיים. 3. כיצד מביאים קהל חדש שלא מצוי בברנז'ה של הבירה ומשכנעים אלפי אנשים להגיע לפסטיבל כזה.

הפתרון שבחרה ההפקה נראה כפשרה המיטבית בין כל האילוצים:

אירוע בן יומיים בכניסה חופשית, המפורסם ונתמך על ידי עיריית הרצליה. באירוע תהיינה הופעות מוזיקה והוא מיועד לאלפי מבקרים מגיל 18 ומעלה (כדי להימנע מסיכוי של הגשה לקטינים) מדי יום. כל מי שתהיה בידו הזמנה (חברי מועדון סמואל אדמס, 10 מוזמנים של כל מבשלה וכד') יקבל 3 טעימות חינם. מעבר לכך כל טעימה בנפח 100 מ"ל עולה 7 ש"ח. העלות נועדה להרים חסם שיאפשר לפחות בירה "להתבזבז" ולהפחית את צריכת הבירה לאדם, כך שתישאר יותר בירה ליותר אנשים. ההכנסה מהקופונים שימכרו תשמש לאספקת שירותים בסיסיים למציגים כמו קרח, שמפניירות, ניקיון, מים, כוסות לטעימה וכד' בכל כמות שתדרש להם. זאת בשונה מפסטיבלים אחרים בהם נמזגת בירה ביתית בהם העלויות הללו חלות על המציגים. כמו כן מובטחת לכל מציג הכנסה מכל קופון שנמכר בעבור הבירה שמזג. הכנסה שנועדה לכסות את הוצאותיו. פתרון זה מאפשר לחברי המועדון וחברי המבשלים שנהנו מאירוע חינמי בשנים קודמות, להמשיך להנות מכך ומאידך מאפשרת גביה של כסף למימון הבירה והעלויות הנילוות למזיגתה. הפתרון הזה גם מסדיר באופן חוקי את מזיגת בירה ביתית שבושלה על ידי מבשלים ללא רשיון יצרן על ידי קבלת היתר זמני למכירה באירוע. כך יצרן שרוצה למכור יותר יכול ומאידך מבשל ביתי שרוצה להישאר נאמן למינימום של 5 ליטר למבשל כפי שקובע התקנון ולחלקם בחינם, רשאי לעשות כן (איש אינו מכריח לקחת קופונים מעבר לטעימות חינם תמורת הטעימות). את תוספת העלות הכבדה הכרוכה בהפקת ארוע לאלפי אנשים לקחה על עצמה סמואל אדמס וגם עיריית הרצליה נרתמה לעיניין ותרמה את תרומתה.

מכמות הפניות והפידבקים שקיבלו בהפקה, אצל המארגנים ובטמפו בנושא זה, נראה שהנושא עדין שנוי במלוקת. בין המבשלים הביתיים יש האומרים שאלה המתלוננים הם כפויי טובה שבמקום להגיד תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקם מתלוננים ומאידך יש מבשלים ביתיים הטוענים בצדק שכללי המשחק שונו במהלכו ולא בהכך שהשינוי הוא לרוחם, איש איש מסיבותיו הוא. מה דעתכם? האם יש פתרון טוב יותר שעונה על כל הצרכים והאילוצים שקשורים באירוע?

אני סמוך ובטוח שעדיף להתקדם ולשנות, גם אם בעתיד ידרשו תיקונים על פני להיתקע במקום. הן מספר המבשלים המשתתפים והן מספר הבירות שהוגשו גדלו בלמעלה מ-50% לעומת השיאים שנרשמו בשנים קודמות. טרנד בירות הבוטיק הופך ליותר ויותר מיינסטרימי, אין שום סיבה שלא יתפתח אירוע גדול יותר שמביא את הטרנד לקהל הרחב.

תודה לדרור טרבס על התמונות

עיר היין והאלכוהול של לונדון Vinopolis

2011-06-25T15:00:00.001+03:00

אחד היעדים שלי בביקור בלונדון היה ביקור ב-The Whisky Exchange – חנות האלכוהול הטובה ביותר באנגליה כבר שנים ע"פ drinks retailing award וככל הנראה חנות האונליין הגדולה ביותר בעולם לויסקי וספיריטים. החיפוש אחר ה-TWE, כפי שהיא נקראת בקיצור, הניב גילוי מרתק אף יותר – קומפלקס היין והאלכוהול בעל השם היומרני וינופוליס (עיר היין).

הגעתי למקום אחרי יום העבודה. לאחר כמה התברברויות מצאתי את עיר היין הממוקמת בקירבת הלונדון ברידג'. וינופוליס היא קומפלקס ענק הבנוי במבני אבן עתיקים ומקושתים המיועדים לשימור והפרושים על שטח של כעשרה דונם. הקומפלקס כולל חנות יין, הTWE, מבשלת בירה, מרכז הדרכה חווייתי על כל סוגי האלכוהול המרכזיים, מסעדות ופאבים. המקום מאוד מסחרי ומתאים במידה רבה לאמריקה. כל אזור בחנות הוא בחסות של גוף מסחרי בינ"ל גדול. ידידי ליאור כתב על וינופוליס כבר לפני כמה שנים אז אין טעם שאחזור עליו. הויסקי אקסצ'יינג' היא חנות הויסקי והספיריטים של הקומפלקס. הכניסה ל-TWE היא דרך חנות היין של המקום השייכת לרשת Laithwaites Wine. עד שמצאתי את הכניסה ל-TWE היה 18:30 – בדיוק שעת הסגירה של החנות… לא עזרו תחנוני – המקום נסגר. בצערי הלכתי להטביע את יגוני במבשלת הבירה הסמוכה – the Brew Wharf.

מאחר הושעה היתה קצת אחרי שעת סיום העבודה, המקומות בקומפלקס היו מלאים באנשים בחליפות עסקים ששותים בירה/יין של סוף יום. כך גם הBrew Wharf. במקום 8 ברזי מזיגה, כולם לא סטנדרטיים במונחים אנגליים אבל גולת הכותרת מבחינתי היתה 2 ברזי ה-CASK שמזגו את הבירה שבושלה במקום:

1. Skinny Brown – בראון אייל מריר, כשותי ואגוזי - בראון אייל בריטי עם כשותיות אמריקאית למדי. 5.9% אלכוהול וצבע חום יפה.

2. Hoptimum – אייל עונתי לאביב – פייל אייל בהיר ולא מסונן עמוס בדריי הופינג. עשוי מ-4 סוגי לתת ו-4 סוגי כשות ביניהם סימקו ואמרילו הארומטיים והבלתי נמנעים. 4.8% אלכוהול. טעם וריח מובהקים של כשות. חלקה בזכות מזיגה ב-CASK – אותה שתיתי לבסוף.

נוסף על הבירות במזיגה, תפריט בקבוקי הבירה כלל לא פחות מ-50 בירות מיוחדות מכל קצווי תבל חוץ מאנטרטיקה ובכל סגנון מרכזי. לכל בירה כתובים מוצאה, סגנונה ושיעור האלכוהול שבה. תפריט האוכל מציע חוויית בירה מקצועית למדי עם המלצה לבירה המתאימה ביותר לכל מנה בתפריט וגם דיל קומבו המציע הנחה קטנה למי שמקבל את ההמלצה.

למחרת שבתי למתחם מייד עם תום יום העבודה. הגעתי לחנות בזמן והספקתי להעיף מבט במוזיאון/חוויית היין/ויסקי/רום/ג'ין שבין חדרי המתחם המציגים כיצד מופקים מותגי האלכוהול השונים והמסע שהם עוברים עד לכוס שלנו. רשמתי לעצמי לשוב לשם בהזדמנות על מנת לחוות את החוויה. אני בהחלט רואה את עצמי מעביר בקומפלקס יום כמו במוזיאון –רק עם טעימות…

בTWE הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. מגוון כל כך גדול שסחרר את ראשי – וזה רק קצה הקרחון כי באתר האינטרנט של TWE המבחר גדול בהרבה. כדי לא לפשוט את הרגל ולא לחרוג ממכסת האלכוהול המותרת להכנסה לארץ על פי חוק. החלטתי לקנות כמה בק' קטנים בסכום שלא עולה על 50 פאונד. מגבלות אלה צימצמו משמעותית את המבחר אך הבחירה עדין היתה קשה מנשוא. בסוף יצאתי עם 3 בקבוקים קטנים וחיוך גדול.

באופן לא מפתיע מצאתי את עצמי במתחם גם בערב היום השלישי והאחרון שלי בלונדון כשהתירוץ היה ביקור באוטוביר – דוכן הבירה המופלא שבבורו מרקט הסמוך וב-rake הפאב של החנות.

איכשהו נראה לי שעוד אשוב לשם בביקוריי הבאים בלונדון. בינתיים הנה עוד כמה תמונות:

LIWF חלק 3 – בקעת הלבנון

2011-06-17T23:18:00.001+03:00

כשחושבים על יין איכותי מהמידל איסט, אנחנו הישראלים חושבים באתנוצנטריות בורה שמדברים על יין מישראל. לא עולה בדעתנו שגם במדינות שכנות אפשר לייצר יין טוב. תערוכת LIWF שהתקיימה בחודש שעבר נתנה לי הזדמנות פז לטעום יינות ואף לדבר עם נציגים של יקבים שבדרך כלל לא מזדמן לנו הישראלים להתנסות בהם. יינות מלבנון.

לא זו בלבד שהיה דוכן שאיגד כמה יקבים נבחרים מ"בק'עה" – אזור היין של לבנון, היו גם כמה יקבים לבנונים שהרגישו מספיק בטוחים ומספיק ידועים כדי להקים דוכן עצמאי משלהם. כשבחנתי את מפת התערוכה וראיתי שהדוכנים בה צבועים בצבעם שונים לפי מדינות, לא יכולתי שלא להימשך ללבנון. רבות שמעתי על תרבות היין והלילה בלבנון. על כך שהמנטליות החילונית הלבנונית דומה למדי לזו של ישראל ושתרבות היין בה מפותחת למדי. בתערוכה נערכו גם הרצאות וטעימות מודרכות בכיתה מיוחדת בשם מאסטר קלאס. ההרצאה הראשונה היתה על יינות מבורדו, השניה על יינות ריוחה וההרצאה השלישית… על יינות מלבנון. להרצאות, כך גיליתי, צריך להירשם מראש, אבל אפשר להצטרף גם אם לא נרשמים על בסיס מקום פנוי. אי לכך בשעה היעודה הגעתי לכיתת המאסטר. מהכניסה השתרך תור ארוך כמו התורים מרוסיה בימי הקומוניזם. מייד הבנתי שאין לי סיכוי להיכנס על בסיס מקום פנוי שכן חיכו בתור הרבה יותר אנשים ממה שהיו מושבים בכתה. ויתרתי.

עברתי ליד הדוכן הלבנוני כמה פעמים בחשש קל. לבסוף ניגשתי אליו בזהירות, התחלתי ביקב בו עמדה אשה מרשימה שנראתה מערבית למדי. Coteaux du Leban שמו. בדוכן זה כמו בדוכנים הבאים הבנתי שכמו שאנו יודעים לזהות ישראלים מקילומטרים כך גם הלבנונים מזהים אותנו מייד. כך שלא היה טעם לנסות להסוות. טעמתי שני יינות מיקב זה:

Blanc du Clos – בלנד של ויוניה ושרדונה: צבע בהיר מאוד כמעט כמו מים, אף מעודן ופירותי. טעם מורכב ומתמשך, פרי טרופי מעודן ופירות קיץ כמו מישמיש ושסק אבל לא משתלט. 13% אלכוהול שמורגשים כיותר.

chateau 2007 – בלנד של קברנה סוביניון, סירה, מרלו שעבר שנה בחביות עץ אלון צרפתיות. 13%. צבע עמוק, ריח קל יחסית ופירותי עם קצת גומי/פלסטיק. טעם יבש קצר ומלא טאנינים.

המשכתי ליקב בשם Domaine Wardy. את פני קיבל סומליה מאופק ומנומס עם גינונים צרפתיים. גם שם טעמתי 2 יינות:

ויוניה מוסקט 2006 (!) שיושן 12 חודש בחביות. צבע זהוב, ריח מעניין ומפתיע, פירותי, חמאתי ליקרי. היין סגור מעט. לאחר חדרור קצר חשף ריח ריבתי ומבושם יותר כמו מי ורדים או לוקום. טעמו מתקתק, חלק בפה – קרמי כמעט שמנוני. – חוויה מפתיעה לטובה.

chateau des Cedres 2004 – בלנד של קברנה סוביניון, סירה ומרלו שיושן 18 חודש בחביות עץ אלון חדשות והגיע לחוזק 14%. צבע אדום בורדו עמוק. ארומה מינרלית כמו אבנית/סיד. טעם פרי אדום בשל ודובדבנים. טעם טארטי עמוס בטאנינים. יין מרשים ומהנה שיתיישן עוד שנים רבות.

היקב הבא בו ביקרתי נקרא chateau Ksara. אחד היקבים הותיקים בעמק בק'עה – הוקם על ידי נזירים ופעיל ברצף מאז 1857. את פני קיבל בחור חביב עם עיניים כחולות, שישר שאל אותי אם אני מישראל. מסתבר שהוא מחזיק בדרכון אירופאי וביקר בארץ כמה פעמים. טעמתי גם אצלו 2 יינות:

Reserve du Couvent 2008 – קברנה סוביניון, קברנה פרנק ושירז. צבעו אדום בהיר נוטה לחום. טעם פירותי שמזכיר שזיפים, מעט מריר ומלא טאנינים. יין לא מאוזן בעיני.

La souverain 2007 - יין מיוחד שיוצר לרגל 150 שנה ליקב קסארה. עשוי מבלנד של קברנה סוביניון וarinarnoa – זן נדיר שהוא הכלאה של מרלו ופטיט ורדו שלא שרד בצרפת אבל חי ובועט בלבנון. ליין צבע בורדו עמוק כמעט סגול. ריח טבק, פרי שחור (דומדמניות שחורות ואוכמניות) עם ארומה מעט מינרלית כמו סלע. היין חלק וטאניני וניכר בו שיתיישן עוד זמן רב.

אם תהית מדוע לכל היינות הלבנונים יש שמות צרפתיים וכיצד בכלל התפתחה תרבות יין בלבנון, אז התשובה פשוטה. שליש מתושבי לבנון, לפי הערכות, הם נוצרים. באזור לבנון יצרו יין מאז ימי הפיניקים לפני אלפי שנים. מאז סילוק העותו'מנים באמצע המאה ה-19 ועד להכרזת עצמאותה של לבנון ב-1943, היא נשלטה על ידי הצרפתים. הצרפתים הביאו את הידע ליצור יין טוב והנוצרים שלא מנועים משתיית אלכוהול וידועים בעראק הזחלאווי המעולה שלהם, פשוט המשיכו את המורשת. משיחה עם נציגי היקבים עולה ששיעור גדול מהיינות שהם מייצרים מיועדים ליצוא (40% ויותר). מכך עולה שאף כי בלבנון מייצרים בערך חמישית מכמות היין המיוצרת בארץ, יצוא היין שלה בבקבוקים דומה ליצוא היין של ישראל.

אחד היקבים הכי מפורסמים של לבנון שגם הציג דוכן גדול ונפרד משלו הוא שאטו מוסר. שאטו מוסר התפרסם בזכות הפופלריות שלו ב… אנגליה. ליינות של שאטו מוסר יש אופי מיוחד. הם יחשבו מחומצנים ומקולקלים על ידי רוב חובבי היין בשל הברט (מן פטריה בעלת ריח אופייני). היינות של שאטו מוסר עוברים תהליך שאורך 7 שנים עד שהם יוצאים למכירה, קצת כמו יינות פורט. היקב התפרסם ביינות הלבנים שלו שעשויים מענבי עוביידה ומורווה שנחשבים לאבות השרדונה והסמיון בהתאמה שהובאו לאירופה על ידי הצלבנים. היין שנושא את השם שאטו מוסר מעביר 9 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות ואז מבוקבק ונשמר להבשלה במרתפי היקב עוד 6 שנים עד שהוא משוחרר למכירה. טעמתי את שאטו מוסר בשני בצירים:

2004: צבע זהוב, ריח ישן, טחוב. טעמו מימי מעט, "ישן" וחמצמץ כמו מדירה או פורט צעירים

2003: צבע זהוב כהה, ריח בשרני, עור ובשר מבושל, טעם יבש, רמז לקצפת ווניל ובישום ניסתר של פאי תפוחים.

מעניין שהאנגלים שהביאו סגנונות אלכוהול מיושנים כמו ויסקי, פורט ומדירה לגדולה אהבו גם את שאטו מוסר ולמעשה פירסמו אותו ואת יינות לבנון בעולם.

לתוהים, אגב, פגשתי ביקב ישראלי אחד בלבד בתערוכה - תשבי.

LIWF חלק 2 – מהודו ועד כוש

2011-06-09T07:36:00.001+03:00

בפוסט הקודם על הLIWF כתבתי סקירה קצרה על שוק היין באנגליה, יבואנית היין הגדולה בעולם והסברתי באמצעותה את חשיבותה של תערוכת ה-LIWF. הפעם אתמקד בדוכנים ומתחמים אחרים שביקרתי בהם בתערוכה.

במפת התערוכה בלטה חלוקה למדינות שונות מעל פני הגלובוס שסומנו בצבעים שונים. בגלל השפע העצום והעדר סגנון טיפוסי אופייני למדינה המארחת ולאחר חוויית הטעימה המרוכזת במתחם the Wine gang עליה כתבתי בשבוע שעבר, נגמלה בליבי החלטה אמיצה להתרכז בדוכנים של מדינות שאינן טיפוסיות ושהסיכוי שאזכה לטעום יינות שלהן נמוך. כך מצאתי את עצמי טועם יינות ממדינות כמו גאורגיה, הודו ולבנון.

הידעת? בהודו החלה בשנים האחרונות תעשיית יין. עד כדי כך שהוקם דוכן גדול של יינות מהודו שהציג 8 יקבים. לא יכולתי שלא לגשת לדוכן ולדבר קצת עם הנציגים שחלקם באו בלבוש הודי מסורתי וחלקם בחליפות ועניבות מערביות. ניכר בעובדים שתחום היין חדש להם. הם מדקלמים יפה את מה שלימדו אותם אבל לא ממש מסוגלים לענות על שאלות כמו מאיפה חביות העץ בהן יושן היין (אלון צרפתי, אמריקאי, אחר) או האם השתמשו בחביות חדשות או משומשות. חלקם נראים קצת נבוכים לדבר על יין אחרים עטו ארשת של התרסה ונהנו "להפתיע" את המבקר עם יין מהודו. ביקב "ריטו" דיברתי עם היינן או האגרונום הראשי של היקב (זה לא היה ברור) הוא ידע להגיד לי שהכרמים בני 10, היקב בן 4 ושלהערכתו 40% מהחביות חדשות (צרפתיות). טעמתי 3 יינות מיקב ריטו הממוקם מדרום מזרח למומבאי:

ריטו סוביניון בלאן 2010. מראה זהוב בהיר. ריח "הודי" מתובל, עשבוני, קצת כמו של קינוח הודי מעורב בירקות מוחמצים כמו גמבה קלויה או זיתים. הטעם היה שונה ומעניין. בלי ספק יין שעבר טיפול פחות נקי ממה שמקובל במחוזותינו ויחשב למקולקל אם יצא מיקב מקומי, אולם איכשהו הכל משתלב בצורה מקורית ומעניינת ולמרות הפגמים נוצר יין מיוחד, נעים לשתיה ושונה מהמקובל במערב.

ריטו ויוניה 2010. צבע ירקרק בהיר, ריח מתובל, מעושן קלות, למון גראס ותבלינים. טעם המזכיר קצת ריקבון יבש. אבל בהחלט מעניין ושונה ממה שאנו מכירים. זה לא יין מעודן אבל הוא גם לא בלתי ניתן ללגימה.

ריטו קברנה סוביניון 2008. צבע אדום יפה. שוב ריח מעושן למדי וגופריתי. הפרי הלך לאיבוד. טעם קשה, חמצמץ, מימי. עישון שמזכיר שוקולד. חסר איזון.

עוד יינות הודים שטעמתי:

Reveilo שרדונה רזרב 2008 – יקב בבעלות סיציליאנית הממוקם צפון מזרח למומבאי. היין יושן בחביות עץ אירופאיות (לא ידוע איזה, מה גילן או לכמה זמן). צבעו היה זהוב בוהק. הוא הדיף ארומה מפתיעה של עישון כמו נקניק וריח עבש שמרי כמו של גבינה יבשה שיושנה במערה שנה. בניגוד לאף, הטעם היה מתקתק ופירותי כמו שיכר פירות. ככל הנראה היין עבר תסיסה פרועה ולא מבוקרת.

לאחר עוד כמה יינות הודים בעלי מאפייני טעם וריח דומים ולאור התלהבותם המפתיעה של כמה מהקניינים שביקרו בדוכן בזמן ששהיתי בו, החל בליבי דיון: האם יינות שבאים אזור שמוציא יינות בעלי אופי ברור ומובחן שעל פי אמות המידה האתנוצנטריות שלנן יחשב ליין מקולקל, הוא אכן כזה? הרי מבריסל יוצאות בירות חמוצות בתסיסה ספונטנית בשם למביק או גז שהן למעשה סוג של בירות מקולקלות ש"יושנו" וחלקן נחשבות לבירות יוקרה לאנינים ומבינים. בפורטוגל לוקחים יין מקלקלים אותו על ידי כך שמיישנים אותו ומחמצנים אותו במשך שנים (לעיתים עשרות שנים) ואז מוכרים את זה כפורט יקר ויוקרתי. היינות ההודים הכילו ריחות וטעמים שאנו לא פוגשים לרוב ביין, הם היו די עיקביים ולמרות הפגמים הברורים היו בני שתיה וחלקם אף טעימים.

המשכתי הלאה לכוש. טוב לא ממש כוש, אלא לכיוון הים השחור – האם זה נחשב מספיק כושי?

גאורגיה היא מדינה שעלתה על מפת היין העולמית רק לאחרונה. היא ממוקמת מזרחית לים השחור באותו קו רוחב פחות או יותר עליו ממוקמות מדינות יין קלאסיות כמו ספרד, איטליה ודרום צרפת. יש הטוענים שיצור היין החל בכלל באזור גאורגיה, וחפירות ארכיאולוגיות גילו שרידי גרעיני ענבים בני 8000-9000 שנה וכדים עם שרידי יין בני 3000 שנה. מסתבר שבגיאורגיה גדלים מאות זני ענבים מקומיים ועשרות מהם משמשים ליצור יין בצורה מסחרית. יש הטוענים שזני הענבים הקלסיים של ימינו הם למעשה צאצאים של זני ענבי הפרא הגיאורגים. עם היסטוריה כזו לא פלא שהיינות הגאורגים עשויים לרוב מזני ענבים מקומיים ופחות מזנים קלאסיים. להלן כמה יינות שטעמתי והרשימו אותי:

Marani Condoli Single Wineyard 2007 מענבי סאפראבי שנחשבים לאבות קדמונים של ענבי הסירה. היין הזה לא עבר יישון בחביות עץ, באופן מפתיע. חוזקו 13%. צבעו סגול כהה ועמוק. ריחו מורכב ומבושם כמו פרחי יסמין. טעמו יבש, חלק ודליל טאנינים. סיומת מרירה כמו שיש באפרסק ליד הגלעין.

Marani Napareuli 2008 – אף הוא מענבי סאפראבי. הוא יושן 9 חודשים בחביות עץ וחוזקו 13.5%. צבעו סגול כהה כמעט שחור. ריחו מבושם עם תוספות עץ קלות המאופיינות בריח טחוב מעט או פרי ישן קצת כמו ביין מחוזק. אולי הפקק היה קורקי. טעמו קרמי משהו עם פירות אדומים כמו דובדבנים ופירות יער. הטאנינים מורגשים יפה.

בגזרת הלבנים טעמתי עוד ענב גיאורגי שמוצאו ממערב המדינה:

Teliani Tsolikouri שנה לא ידועה. צבעו בהיר מאוד כמו של סוביניון בלאן. ריחו לימוני ובצלי מעט, שוב כמו סוביניון בלאן אבל מתובל בבישום פרחוני קל. טעמו לא היה מאוד יבש וחמאתי מעט בשל תסיסה מלולאקטית שעבר. אהבתי.

על חוויותי מלבנון, בפעם הבאה.

LIWF חלק 1 - מסביב לעולם היין ב-80 דקות עם חבורת היין.

2011-06-04T13:53:00.001+03:00

כשחושבים על אלכוהול בבריטניה ובלונדון בפרט, חושבים על בירה, חושבים על איילים, חושבים על ג'ין, חושבים על ויסקי. פחות חושבים על יין. בעת ביקורי בלונדון, ביקרתי בתערוכת היין LIWF – London International Wine Festival. מדובר בתערוכת יין גדולה ונחשבת המיועדת לשוק המקצועי בלבד קצת כמו תערוכת סומלייה של אבי בן עמי, גדולתה של הLIWF היא שהיא נערכת במדינה שאיננה מדינת יצור יין. דווקא בשל כך היתה זו חוויה שונה מהמקובל לרוב בפסטיבלים מסוג זה.

בריטניה צפונית וקרה מדי לגידול ענבי יין. אי לכך התפתחה בה מסורת ארוכת שנים של משקאות משכרים אחרים, בעיקר על בסיס דגנים. יחד עם זאת, יין בכלל ויין מבעבע בפרט נחשב בממלכה תמיד כמשקה אליטיסטי ויוקרתי. אולי כי בעבר רק אצילים, דוכסים ושאר בעלי דם כחול, נהגו להנות מיינות מיובאים ממדינות שכנות כמו צרפת, ספרד, פורטוגל וממדינות שנשלטו על ידי האימפריה הבריטית. העדר מסורת יין עממי הוביל לכך שאין זן מועדף או סגנון יין אופייני אנגלי אבל גם לעוד כמה מה הבדלים מהותיים ביחס למה שאנו מכירים ככללים של עולם היין. IWSR – Intermational Wine and Spirits Researc הוא מכון מחקר שמתמחה בסטטיסטיקות על יין ואלכוהול בכל העולם ונחשב לסטנדרט של התעשייה. נתוני IWSR חושפים כמה הפתעות. בריטניה היא יבואנית היין הגדולה בעולם הן במונחי ליטרים והן במונחי כסף, דבר המסביר את החשיבות והמרכזיות של ה-LIWF. בניגודל לאינטואיציה, המדינה ממנה הבריטים מייבאים הכי הרבה יין היא אוסטרליה שנמצאת בצד השני של העולם ולא צרפת השכנה. בכלל בשווקי בריטניה נפוץ יין ממדינות שהיו משוייכות או קשורות לכתר הבריטי בהיסטוריה קרי דר' אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד. מרבית היין המיובא מאוסטרליה לאנגליה כמו גם מניו זילנד הוא יין לבן דווקא. בשונה מהמקובל במדינות היין של הים התיכון או בארה"ב, בבריטניה ניכרת העדפה ברורה ליינות לבנים או סמוקים המוגשים קרים על פני יינות אדומים, כבדים ומורכבים. אם בארץ היחס בין יינות אדומים ללבנים וסמוקים הוא 3 ל –1 לטובת האדום, באנגליה היחס שונה מעט, האדומים תופסים רק 45% משוק היין, הלבנים מהווים כ-40% והסמוקים כ-15%. גם שיעור צרכני היין בין המינים שונה בבריטניה ביחס למוכר במקומותינו ונראה שיין הוא משקה נשי יותר ואולי זה כי גברים שותים מסורתית בירה, אייל, ג'ין או ויסקי. למעשה, ברוב המקרים שמבקר בפאב ישתה יין זו תהיה בחורה וסביר שזה יהיה יין לבן.

מעניין לראות איך כל זה השפיע על תערוכת היין של לונדון. במבט ראשון התערוכה נראתה כמו כל תערוכה בעולם המזון והאלכוהול. המון דוכנים בגדלים שונים המקדמים את תוצרתן של חברות גדולות יותר או פחות וגם של מדינות כאלה ואחרות הרוצות להראות שגם הן יכולות. בכניסה מקבלים כוס לטעימות ואת חוברת התערוכה. בעודי מנסה לתכנן אסטרטגיה שתאפשר לי להוציא מהתערוכה את המקסימום מבחינתי במינימום זמן ומינימום שיכרות הזדמנה בדרכי הצעה מפתה של טעימה מרוכזת של 100 יינות שדורגו כטובים ביותר על ידי מומחי winegang – חבורת מבקרי יין שמדרגים למחייתם אלפי יינות שנכנסים לאנגליה. במתחם קטן ולבן הוצבו 10 דלפקים צרים, על כל דלפק עמדו 10 בקבוקי יין ממוספרים מ-1 עד 100. בכניסה חולקה מחברת טעימות קטנה בה כתובים שמות היינות כשהם מחולקים לקבוצות. על כל יין הוצגו פרטים טריוויאליים משמעותיים כמו מקור היין, שמו, היקב ממנו בא, זני הענבים המרכיבים אותו ומחירו המומלץ. אינני חושב שלסדר היתה משמעות. כל היינות שהוצגו קיבלו ציון גבוה בטעימות המומחים של ווין גאנג. ליד כל יין היו כמה שורות ריקות שהיו מיועדות לכתיבת רשמי טעימה של הטועם. החוברת היתה עשויה מנייר כרומו לבן שלא יתרשם יותר מדי מקצת יין שישפך עליו. כך יכול המבקר, העיתונאי או הקניין שבא לתערוכה לטעום במרוכז וללא השפעות תפאורה ואנשי מכירות בתוך שעה עד שעה וחצי 100 יינות מהטובים ביותר שלעולם היין יש להציע באנגליה, מחולקים ל-5 קטגוריות. כל אדם מוזג לעצמו יין ורושם בשקט את רשמיו. בשני צדדיו של כל דוכן יש מרקקה גדולה. המפתיע ברשימה היה ריבוי היינות הלבנים. רוב היינות שהוצגו היו לבנים או סמוקים. היו שם יינות מכל יבשות העולם (מלבד אנטרטיקה), שליש מהיינות היו צרפתיים, שישית מהיינות מצ'ילה, דרא"פ הכניסה לרשימה 10 יינות, ניו זילנד 8, איטליה 7, ספרד 6, אוסטרליה רק 5. השאר התחלק בין מדינות רבות שהציגו יינות בודדים ברשימה.

מייד הבנתי שעלי לתכנן אסטרטגיה חדשה… כיצד אני מסנן מבין ה-100 את אלה שמעניינים אותי ביותר. החלטתי להתמקד בלבנים ובעיקר בויוניה. גם בגלל שאלה זנים שאני אוהב במיוחד, גם בגלל שיינות כאלה לרוב פחות כבדים ומעייפים וגם כי בארץ יינות לבנים לא מקבלים במה כזו מרשימה ונחשבים על ידי רבים ל"נחותים" מעט ביחס לאדומים מתיישנים ומרשימים.

הנה מה שטעמתי לפני שהרגשתי שאני צריך הפסקה:

1. Groote Post Sauvignin Blanc – Darling Hills 2010 מדרא"פ – יין בהיר למדי, מרענן, עשבוני, מינרלי עם ארומה שהזכירה לי אבנים ולימון הדרי. טעמו יבש, חמצמץ ונעים עם אפטר טייסט חמצמץ.

2. Weingut Hamm Winkeler Dachsberg – Riesling Spatlese 2005 מגרמניה – בק' ירוק גבוה עם צלעןץ פסים על הזכוכית. צבע היין בהיר באופן מפתיע ליין לבן בן 6. ריח פרי רענן שמרגיש צעיר עם אלמנט עשבוני מינרלי. טעם יבש וחמצמץ עם רמז לעישון או לגבינה מיושנת.

3. Bellingham The Bernard Series – Viognier 2010 מדרא"פ – בק' עם פקק מתברג. צבע זהוב, ריח מתובל עשבוני שמזכיר קצת ורמוט. הטעם פירותי ולא לגמרי יבש. יש רמז לחמאתיות – אולי מתסיסה מאלולקטית.

4. Domaine les Grand Bois Cuvee let Trois – Soeurs Viognier 2010 מצרפת – יין בצבע זהוב בהיר, אף מבושם ופרחוני. טעם מאופיין בטארטנס (איך מתרגמים את זה לעברית?) מן יובש חמצמץ מריר וחד. היין מרגיש מוגז קלות על הלשון.

5. Chateau Virgile Costieres de Nimes blanc 2009 – מצרפת – בלנד של Marsanne, Roussanne ו-viognier. יין שלא ממש גיבשתי את דעתי עליו: בהיר. אף מינרלי מאוד – מרגיש כמו מים עם אבנית, דשן אורגני, אדמה וירקות מבושלים טעם חלש מאוד ויבש מאוד אבל זורם חלק ומרווה.

6. La Chasse Chardonnay Viognier, Gabriel Meffre 2010 – צרפתי. השילוב בין שרדונה לויוניה הוא כאילו נועד להיות. היין מגיע בבק' ירוק עם פקק מתברג. ריח פרי עם רמז לזיעה ישנה (כמו בבית כנסת בסוף יום כיפור) ותיבוליות שמזכירה טקילה מיושנת. טעם יבש מאוד עם סיומת חמצמצה

7. Cono Sur Viognier 2010 – מצ'ילה. מגיע אף הוא בפקק מתברג. צבע בהיר כמו סוביניון בלאן. ריח יבש ולימוני – כמו של סוביניון בלאן. טעם מתקתק יחסית לאף אבל עדין יבש וחמצמץ עם סיומת… ונילית

8. Brown Brothers Dry Muscat 2008 מאוסטרליה – היין הראשון בקטגוריית היינות המפתיעים והוא אכן כזה. יין מבושם מאוד – כמו יין קינוח שעבר יישון עם רמז לעישון או עץ. מרגיש מתקתק אבל יבש בפה. חוזקו האלכוהולי אגב היה רק 13%. יין מעניין.

9. Pieropan Soave Classico Calvarino 2008 מאיטליה. שני זני ענבים שלא הכרתי עד כה. צבע זהוב, ריח טרופי של אננס וליצ'י, טעם בשרני מעט אבל בעל גוף קל עם מיגוז קל.

טעמתי גם שני אדומים:

10. Celler el Masroig Sola Fred 2009 מספרד. צבע אדום אפרפר לא בוהק. מרגיש כמו טקילה. מעט טאנינים. מאכזב

11. Pizzorno Merlot Tannat 2008 – מאורוגווי – צבע אדום חום. ריח מעושן כמעט כבולי. יבש, בשרני. העשן והכבול קצת משתלטים. בהחלט שונה מהמקובל.

כך הזדמן לי לטעום יינות מכל היבשות בתוך שעה קלה. אחרי זה הייתי צריך הפסק. בשבוע הבא על יינות מאסיה והמז' התיכון …

בר מארץ היין 2

2011-05-28T09:31:00.001+03:00

אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג זה – בחודש הראשון שלו, היה על חוויית היין של יקבי רמת הגולן – בר מארץ היין. השבוע מתקיים שוב אירוע דומה באותו לוקיישן – המזח בנמל ת"א. לזריזים שעדין לא ביקרו יש עוד סיכוי שכן הוא נמשך עד למוצ"ש ה-28.5.

הפעם הוזמנתי על ידי איילה. הגעתי עם לימור ומתן הקטן ביום א' בערב. מזג האוויר היה נעים – לא חם ולא קר. מבחינה עיצובית המקום הנראה שחזור שח האירוע מ-2008. גם הפעם הוא התקיים על המזח של נמל תל אביב כשהקשתות שבו הפכו לדוכנים ובכל קשת דוכן בנושא אחר: יינות צעירים, יינות מבציר 2007, יינות מתיישנים וכד'. פרטים על הדוכנים במיניסייט של האירוע איילה קיבלה את פנינו וציידה אותנו בהמלצות ובסיכת סומלייה שמעניקה טעימות בחינם. אפשר לקנות כוס מלאה מיין כלשהו או 4 טעימות מיינות שונים בכל דוכן. אני תמיד בעד טעימות על פני "התחייבות" ליין אחד בלבד טוב ככל שיהיה. הויתור על כל השאר יקר יותר בעיני. מחירי הטעימות/כוסות בין 20 ל-40 ש"ח בהתאם לדוכן.

מפאת קוצר הזמן וסבלנותו של מתן. ניגשנו ישר לעבודה:

1. ויוניה ירדן 2007. זן הויוניה היה התגלית שלי בבר מארץ היין הראשון. אי לכך התחלתי את הטעימה בויוניה. צבע זהוב, נראה סמיך. ריח פירות חזק כמעט כמו של גרבר עם דבש וריבה. טעמו נעים, מאוזן, יבש אבל לא מידי, עם צריבה קלה וחמאתיות מרומזת כמו בתסיסה מלולקטית. פתיחה מעולה.

2. השוואה בין סירה מבציר 2007 משלושה סוגים. כולם מיושנים 18 חודשים בחביות עץ.

א. ירדן סירה "רגיל". צבע אדום יפה, ריח פירות אדומים עם פילפל שחור. טעם נעים, טעים ויבש, בשרני. טאנינים עדינים ולא שתלטניים. 15%.

ב. ירדן סירה כרם יחידני מורדות אביטל (הושק זה עתה). צבע מעט עמוק יותר, ריח עדין יותר הנוטה יותר לפרי אדום מתוק. טעם קצת מובחן ומודגש יותר של דובדבן וקצת וניל (כמו בצ'רי קולה) ביין זה הורגשו יותר טאנינים מבקודמו. גם הוא בחוזק 15%

ג. ירדן סירה כרם יחידני יונתן. יצא לשוק זה עתה. צבע אדום עז. ריח של פילפל שחור, אגוז מוסקט ותבלינים. טעם עשיר, דחוס עמוס פרי, דובדבנים, שזיפים שחורים ואפילו שוקולד. 15.5% אלכוהול.

3. השוואת קברנה סוביניון מסדרת ירדן מבצירים שונים שישבו 18 ח' בחבית.

א. 2007: צבע עמוק אדום נוטה לבורדו. ריח חזק עמוס פרי עם בישום ניסתר של פרחים. טעם חזק עמוס, מרוכז מעקצץ למרות שהטאנינים מסתתרים היטב. אלמנט שוקולדי/חרובי וקצת בשרני. 15%.

ב. 2005: צבע אדום עם שוליים ורדרדים. ריח מרוסן וקצת חלש. טעם עמוק ועסיסי. מתקתק, טעמי חרוב וקצת שזיפים ודובדבנים וגוף איתן וסמיך. 14.5%.

ג. 2001: צבע אדום נוטה לכתום חום. ריח עדין של מרציפן/אמרטו, קצת שוקולד. טעם יבש חמצמץ יחסית לקודמו, כמעט נטול טאנינים, נראה שהוא מעט השתטח והתקצר.

4. דו קרב אחרון של שרדונה:

א. שרדונה סדרת ירדן כרם יחידני אודם. 14.5% אלכוהול. בציר 2009 שהתיישן 7 חודשים בחביות עץ. צבע זהוב חיוור. ריח מתקתק עם קצת פלסטיק/גומי, תפוח עץ וגם חמצמצות הדרית. טעם ונילי מתקתק, אבל יבש. בהמשל הופיעו ריחות עשבוניים שהזכירו לי מריחואנה. שרדונה בעל אופי לא טיפוסי.

ב. קצרין שרדונה בציר 2005 בחוזק 14.5%. צבע זהוב עמוק וכהה יותר. ריח שהזכיר לי טבק/סיגר, וניל ואלמנט חמאתי כמו סוכריות ורתר'ס. טעם מתקתק עם שאריות טאנין. טעם מורכב ועשיר. מעניין אם בעינים מכוסות הייתי מזהה שזה יין לבן?

בין הטעימות הופיע מיצג אור קולי מרשים על סילון מים ששימשו כמסך עליו הוקרנה מן מצגת על היקב ויינותיו. זהו, בתום שעה שעתיים בהן גם פגשנו חברים לעט הוירטואלי וקולגות, מתן איבד את סבלנותו ולכן נאלצנו לחזור. בדרך החוצה קניתי בקבוק ויוניה בחנות היין שהוקמה ביציאה. חזרנו הביתה שמחים וטובי לב. היה איכותי, מרשים אם כי קצת דומה מדי לאירוע מלפני 3 שנים.

Royale with Cheese

2011-05-21T10:34:00.001+03:00

הדיאלוג האלמותי בין וינסנט ווגה לג'ולס וינפילד שפותח את הסרט ספרות זולה מדבר על ההבדלים הקטנים בין אירופה לארה"ב. בכל נסיעה לחו"ל, אני תמיד נהנה לעמוד על ה-little differences - ההבדלים הקטנים בין המדינה בה אני מבקר למדינות אחרות ובין הביקור הנוכחי במדינה לבין ביקורים קודמים בה. השבוע היתה לי ההזדמנות לעמוד על ההבדלים הקטנים בפאבים של לונדון למדינות אחרות ובין הפאבים בלונדון של היום לבין לונדון של לפני 8 שנים (ביקורי האחרון בה).

ככלל הפאבים האנגליים נראים היום כמו שנראו בעבר – כפאבים אנגליים – ספוני עץ כבדים משהו. גם היום כמו פעם וכמו במקומות אחרים בעולם. בפאבים באים לשתות. לשתות בירה לרוב. יש המגוונים/ות בסיידר (אלכוהולי כמובן) או ביין. בשונה ממקומות אחרים, הבר או הדלפק משמש להזמנה, מזיגה והגשה של משקאות בלבד. אין כסאות ליד הבר. לא יושבים ליד הבר ושלטים בולטים מבקשים באסרטיביות מעודנת לא להתגודד לידו ולא להתיישב לידו. כל אחד מזמין את הבירה שלו והולך לשבת ליד שולחן או על כסא בר לאורך הקירות או החלונות של הפאב. לרעבים אין מה לחפש בפאב. באופן טיפוסי לא מוגש שם אוכל. אפשר לקנות חטיפים בסגנון תפוצ'יפס או בוטנים אבל לא יותר מזה. בחלק מהפאבים יש מטבח ומגישים בהם אוכל עד לשעה 21:00 או 22:00 אבל רק בקומה העליונה (או התחתונה) אבל לא בקומת הכניסה. בכל מקרה נדיר לראות אנשים אוכלים ארוחה בפאב אנגלי. כמו בעבר גם היום הפאבים גם נסגרים בין השעה 23:00 לשעה 1:00 (תלוי ברשיון שלהם) כך שלא ניתן לקפוץ לבירה בכל שעה. גם היום כמו בעבר, החל מהשעה 17:00 ועד לשעה 23:00 מתמלאים הפאבים באנגלים בגילאים שונים, חנוטים בחליפות העסקים שלהם עם תיק לאפטופ או תיק ג'יימס בונד ביד אחת ופיינט ביד השניה. לאורך הערב העניבה משתחררת, נפתח כפתור בחולצה וההבעה הצוננת על הפנים מתחלפת בלבביות מבושמת.

למרות האמור לעיל כמה שינויים אכן ניכרים בפאבים של לונדון היום לעומת העבר. ראשית יותר ויותר מבקרים (ומבקרות) בפאבים שותים יין (לרוב לבן). לא נדיר לראות כמה חברות יושבות בפאב לבירה/סיידר/כוס יין לבן, לא למטרת פיקאפ ולא עם גברים. המותגים הבינ"ל הזרים השתלטו על הבר. כמעט בכל פאב בלונדון ניתן למצוא את מותגי הבירה הבאים בחבית: סטרונגבואו (סיידר תפוחים), גינס, היינקן, סטלה ארטואה (בחוזק 4%), בק'ס פיר (בחוזק 4%), קרלסברג ופוסטר'ס. מאידך בכל בר סביר למצוא גם בירת מיינסטרים יותר מקומית כמו קרלינג, או ביטר כלשהו או בירות של מבשלות עצמאיות מקומיות כמו יאנג'ס, וול'ס, פולר'ס, אולד ספקלד הן ואחרים.

ההבדל המשמעותי ביותר, לדעתי, בין אנגליה לבין מדינות אחרות ובין אנגליה של היום לזו של לפני 8 שנים הוא תרבות ברזי ה-real ale – בירה הנשאבת מחביות cask במשאבה ידנית ללא שימוש ב-CO2 ומוגשות בטמפרטורת המרתף של הפאב.

תופעת הריל אייל היא הישג של CAMRA – התאגדות הצרכנים הנחשבת כמצליחה ביותר בעולם. CAMRA – ראשי תיבות של CAMpaign for Real Ale, שמה לה למטרה לשנות את הטרנד ולהציל את האיילים המסורתיים במזיגה ידנית ובכך להציל פיסת מסורת אנגלית ומקומות עבודה רבים של מבשלות קטנות ופאבים עצמאיים מאידך. בזכות פעילותה המוצלחת של CAMRA החל דיון ציבורי על השתלטות התאגידים הגדולים על עולם הבירה והפאבים באנגליה, חלה עליה משמעותית במודעות ובצריכת ריל אייל באנגליה ומחוצה לה, הושגו שינויים בחוק שהקלו על הקמת מבשלות בוטיק עצמאיות ופאבים עצמאיים ובעיקר חל היפוך מגמה ובעשור האחרון חלה עליה דרמטית במספר מבשלות הבוטיק ומגוון בירות הבוטיק שזמינות באנגליה. אירוע השיא של CAMRA הוא ה-GBBF – פסטיבל הבירה הגדול של אנגליה שיתקיים השנה בלונדון בחודש אוגוסט ויעמוד בסימן 40 שנה להקמת CAMRA.

הקפדתי לסיים כל יום בביקור בפאב ולגימת אייל לא מוכר בשאיבה ידנית. לשמחתי במרבית הפאבים בהם ביקרתי היה לפחות ריל אייל אחד של מבשלת בוטיק לא מוכרת כך שלא נאלצתי לחזור על אותה בירה פעמיים. ככלל האיילים האנגלים ניחנים בתכונות משותפות: מיגוז עדין, טעמי דגנים מובחנים ולעיתים ביסקוייטיים, וארומת כשות אנגלית אגוזית בשונה מהכשותיות המופרזת ההדרית והמבושמת המקובלת בבוטיקים האמריקאים. גם כשהאנגלים בישלו בירות כשותיות וארומטיות בסגנון IPA האהוב על האמריקאים, הן היו יותר מאלטיות ומורכבות בטעם מתמציות הכשות האמריקאיות.

עוד על חוויותי מלונדון בשבועות הבאים.

מסיבת תה החיטה של חובבי ציון 2011

2011-05-07T01:01:00.001+03:00

לא יאמן אבל חלפה שנה מאז הbrewparty הראשון של חובבי ציון. ביום ו' האחרון נערכה בשנית מסיבת בישול בירה המונית בקיבוץ גן שמואל. שוב בארגונם החייכני של הדובים. זו הייתה הזדמנות מעולה להכיר למתן, בני הקטן, את תחביבו של אבא.

הברופארטי הוא הגרסא המקומית לbig brew day האמריקאי. למי שלא יודע, זהו אירוע בו נפגשים בשלני בירה שונים ומבשלים ביחד, תוך כדי שיתוף, למידה וכיף. מסורתית הביג ברו דיי האמריקאי נערך ביום שבת הראשון של חודש מאי. בארץ בשל אילוצי השבת, הוא מתקיים ביום ו'. המהדרין גם טורחים לבשל בדיוק את אותו מתכון וכך מתקבלות כעבור מספר שבועות מספר גרסאות או פרשנויות לאותה בירה. אינני יודע אם זה תואם מראש או שזה היה צירוף מקרים אך רבים מהמבשלים בישלו בירות חיטה. אולי בגלל ההתאמה לעונה ואולי כי אחד המתכונים של הAmerican Homebrew Association לביג ברו דיי השנה הוא מתכון של בירת חיטה בלגית.

היופי במסיבת הבישול הזו הוא העובדה שהיא נערכת בקיבוץ על הדשא. היא לא ממוסחרת ולא למטרות רווח. המבשלים וכן האורחים/מבקרים מגיעים עם משפחותיהם וכך בעוד האבות (לרוב) מבשלים בירה או עושים על האש שיהיה משהו לאכול. הילדים יכולים להתרוצץ, לשחק ולהשתולל על הדשא.

כל אורח שמגיע, מגיע עם כמה בירות. ההעדפה היא לבירות בוטיק ישראליות, אולם גם בירות מיוחדות של מבשלות בינ"ל מתקבלות בברכה ושלא לציטוט היו שהודו ששמחו שהבאתי בירות לאגר פשוטות ולא יומרניות המתאימות למזג האוויר הקיצי – גולדסטאר ומכבי.

במסיבה היו כמה חבירות מעניינות של מבשלי בירה ביתיים ושיתופי פעולה מסקרנים. היו רבים ממשתתפי שנה שעברה וגם כמה פרצופים חדשים ולא מוכרים (לי) מאידך נעדרו כמה מחובבי ציון הראשונים שציפיתי לפגוש. מתן (ואמא שלו) נהנו עד שנהיה להם חם מדי.

לא אפרט מה טעמתי, אבל אומר שמרבית הטעימות היו טובות, בוגרות וחפות מטעמי לוואי ומחלות ילדות שמאפיינות לרוב בירות ביתיות. אני מקווה שזה סימן להתבגרות והתמקצעות של העוסקים בדבר שתניב בשנים הקרובות עוד מבשלות בוטיק מרתקות ויצירתיות בארצנו.

נראה שהאירוע המבורך הזה הופך למסטרת. נקווה שבעתיד הוא ישמור על צביונו הקסום ולא יתמסחר.

כי האייל עץ השדה – טייק 1

2011-04-30T09:17:00.001+03:00

יין אדום משתבח ביישון בחביות עץ. יין מזוקק – הלא הוא ברנדי או קוניאק, משתבח ביישון בחביות עץ. בירה מזוקקת – הלא היא ויסקי משתבחת ביישון בחביות עץ. האם מכאן אפשר להסיק שגם בירה לא מזוקקת כמו יין לא מזוקק תשתבח ביישון בחביות עץ? לשם בירור סוגיה זו בדיוק נפגשה חבורת בירגיקס במוצאי פסח.

כבר הצלחנו להפריך את הטענה שבירה לא ניתנת ליישון ואף ראינו שיש בירות שטעמן משתפר עם הגיל. אנו יודעים שבירות הותססו באופן מסורתי בחביות עץ, נותר לנו לברר מה השפעת העץ (בתסיסה וביישון) על הבירה. זו טעימה שאנו מתכננים כבר חצי שנה לפחות. בירות שהותססו או יושנו בעץ כבר השתרבבו לא פעם לטעימות קודמות אבל בכל זאת כל אחד מהמשתתפים אסף במרוצת הזמן בירות יקרות ויוקרתיות שעברו תסיסה ו/או יישון בחביות עץ. מאחר ובירות אלה הן לרוב יקרות ומיוחדות, כולנו חיכינו להזדמנות נאותה לפתוח אותן. כמו אותו אותו בקבוק יין מיוחד ויקר שאצל רובנו מחכה במזווה או במקרר היין להזדמנות מתאימה במשך שנים. אז החלטנו לייצר את ההזדמנות. החזרה הרשמית לשתיית בירה לאחר שבוע הפסח היתה תירוץ מצוין. הליינאפ היה מרשים. התקבצו להם בקבוקים בגדלים שונים (מבק' בנפח 180 מ"ל ועד 750 מ"ל) בשיעורי אלכוהול מרשימים (5% עד 19%+) וממקומות שונים בעולם.

היינו שבעה. שחר המארח, לי הברמן הבירגיק של טמפטיישן, ברק וצביקה הרייטביראים, דגן הדוב וכמתעדים היינו דרור והח"מ - הבלוגרים. כל אחד תרם את תרומתו למאמץ, במהרה הבנו שנאלץ לפצל את הטעימה לשני ערבי טעימה שכן הריכוז הנדרש בטעימה כזו ושיעור האלכוהול הגבוה יקשו עלינו להיכנס לעובי הקורה של כמעט 20 בירות. לאחר ויכוח סוער שארך מחצית השעה הסכמנו על החלוקה בין הטעימות. ולאחר עוד ויכוח קצר גם על סדר הטעימה. אז מה היה לנו:

1. Cantillon Vigneronne.
מה: מדובר בבירת למביק קלסית שתובלה בענבי מוסקט. בדומה לקריק המתובלת בדובדבנים. חוזק אלכוהולי:5%.
הקשר לעץ: הבירות החמוצות של קנטיון מותססות במכלי עץ בלגים קלסיים.
מראה: צבע זהוב בוהק חצי צלול. קצף בהיר שיורד מהר
ריח: מרגיש בלגי. חמוץ, חומץ או מים של חמוצים. ריח הענבים משתלב טוב בריח החמוץ כמו יין שהתחמצן.
טעם: חמוץ. קצת חד מימדי. הרי אנו יודעים שגם בירה וגם יין יכולים להיות הרבה יותר רבי מימדים ומורכבים ודווקא כאן בשילוב ביניהם, התקבל משקה קצת מאכזב מבחינתי.
סיכום: העץ לא מורגש. בירה שלא כיף לי לשתות. יכולה לשמש כאחלה משקה להפרדת טעמים בארוחה רבת מנות, במידה ותוגש בטמפרטורה הנכונה במנה קטנה – במקום הסורבה :)

2. Samuel Adams Barrel Room Collection – American Kriek.
מה: בירה עם דובדבנים שתססה (חלקית) בחביות עץ פתוחות בסגנון בלגי ואז יושנה בחביות ברנדי
חוזק אלכוהולי: 7%
הקשר לעץ: חלק מהתסיסה בחביות עץ פתוחות ויישון בחביות עץ אלון משומשות
מראה: צבע אדום ברבני יפה ומזמין. קצף חום בהיר איתן ועמיד
ריח: חזק ופירותי. כמו אגז שיכור עם ברנדי/יין וקצת קונפיטורת דובדבנים. בשכבה מתחת רמז לריח כפרי כמו בסזון או ביר דה גארד.
טעם: חמצמצות פירותית קלה. ריבתיות/קומפוטיות מתקתקה. הלתת כמעט ולא מורגש. עם מיגוז עדין
סיכום: שונה מכל מה שאנו מורגלים אליו בבירה. ובירות אמריקאיות בפרט. אני אהבתי. לא בטוח עד כמה הרגשתי את השפעת העץ.

3. Samuel Adams Barrel Room Collection – New World Triple.
מה: ניסיון אמריקאי לייצר טריפל בלגי בסגנון עולם חדש. עם תסיסה בחביות עץ פתוחות ותסיסה שניה בבקבוק
חוזק אלכוהולי: 10%
הקשר לעץ: תסיסה בחביות עץ פתוחות.
מראה: זהוב בוהק כהה ולא צלול עם קצף בהיר שיורד מהר.
ריח: מורכב, גופריתי, "בלגי". מאוזן
טעם: מתוק למדי – כאילו הוסיפו סוכר לתירוש. עם סיומת מאלטית מרירה במקצת וגוף בינוני.
סיכום: נראה ומריח כמו טריפל אבל הטעם מתוק מדי קצת סינטטי ופשטני. העץ לא מורגש. גוף קל מדי.

4. Sierra Nevada 30'th Anniversary – Brewer's Reserve – Grand Cru.
מה: בלנד של 3 בירות שיושנו יחד בחביות עץ אלון ועברו דריי הופינג משותף
חוזק אלכוהולי: 9.2%
הקשר לעץ: יישון בחביות עץ
מראה: צבע אדמדם ברבני. קצף חום-ירקרק איתן
ריח: כשותי, סוכריות ג'לית, שק כשות
טעם: מריר, מאלטי, מורכב.
סיכום: מרשימה אבל פחות מה"הופטימום" עליה כתבתי בעבר. העץ לא ממש מורגש.

5. Oaked Arrogant Bastard Ale .
מה: אייל אדמדם וכשותי שבושל עם שבבי עץ
חוזק אלכוהולי: 7.2%
הקשר לעץ: שבבי עץ הוספו בבישול
מראה: צבע אדמדם כהה בוהק. קצף חום קרמי איתן.
ריח: כשותי ומאלטי עם רמז לוניל/עץ
טעם: מריר, כשותי ואגוזי. סיומת ארוכה ומרירה
סיכום: שבבי העץ כמעט ולא מורגשים. אבל אולי פשוט מרוב שחיכינו למכת עץ, לא שמנו לב לניואנסים

6. Bat out of Hell – שת"פ של מבשלת דה מולן מהולנד לפליינג דוג האמריקאית.
מה: פורטר אימפריאלי מיושן בעץ אלון
חוזק אלכוהולי: 9.2%
הקשר לעץ: יישון בחביות עץ
מראה: קצף חום. צבע כמעט שחור – כמו סויה.
ריח: ריח קלוי עם חמצמצות סאוורית כמו תסיסה ספונטנית. עם מעט כבול – כמו חירייה
טעם: קלוי, עצי, אפר של שריפה/סיגריה. שוקולד מריר. אפטר טייסט ארוך של עשן ושוקולד
סיכום: קשה לשתיה, לא מתחנפת ומחוספסת. יש ללוגמה בלגימות קטנות. העץ מורגש.

7. Brewdog Paradox Smokehead .
מה: עוד אחד בסדרת פרדוקס של ברודוג בה אימפריאל סטאוט מיושן בחביות ויסקי. הפעם חביות של סמוקהד
חוזק אלכוהולי: 10%
הקשר לעץ: יישון בחביות ויסקי סקוטי
מראה: שחור משחור. קצף חום
ריח: כמו ויסקי מעושן וכבולי. חירייה, עץ, עשן כמו בראוך ביר
טעם: מעושן כמו נקניק, מר-מתקתק. מזכיר קצת שוקולד. אפטר טייסט ארוך
סיכום: מאוזנת. ללגימה איטית עם סיגר בערב. העץ מורגש ביותר. גם הויסקי שהיה בו קודם.

8. De molen Cherry Brett Stout .
מה: סטאוט שהוספו לו דובדבנים ושמרי ברט שיושן בחביות ברבן ויין בורדו
חוזק אלכוהולי: 11%
הקשר לעץ: יושן בחביות ברבן ובחביות יין בורדו
מראה: צבע בורדו-שחור נטול קצף או מיגוז.
ריח: לחם שחור עם דובדבנים מיובשים או צימוקים. שוקולד במילוי מרמלדה. קצת מתכתית. עם מורכבות ריח יינית או פורטית.
טעם: פירותי ומאלטי. מתקתק, פורטי. יבש למדי למרות המתקתקות. עם מרירות שוקולדית נעימה. בהמשך נחשפת חמצמצות פרותית כמו של דובדבנים וכעבור זמן מופיעה מורכבות נוספת שנוסכת חריפות קלה כמו צ'ילי, גומי שרוף ואף סויה.
סיכום: בירה מורכבת, מתפתחת, מעניינת. העץ ומה שהיה בו נתנו את אותותיהם.

9. Dogfishead Palo Santo Marron.
מה: בראון אייל שיושן/הובשל בחביות מעץ פאלו סאנטו ריחני.
חוזק אלכוהולי: 12%
הקשר לעץ: הבשלה במיכל עץ ענק
מראה: קצף בצבע חום ורוד. צבע הבירה חום שחור כהה.
ריח: מתכתי. שוקולד, סויה ופורטרי (לתת קלוי)
טעם: מתקתק עצי, מרירות מאלטית נעימה, שוקולד וקצפת
סיכום: מאוזנת מורכבת וטעימה אם כי העץ מאוד מוצנע עד לא מורגש.

סיכום הטעימה

מטעימות אלה למדנו: 1. ההתססה בעץ לרוב לא מורגשת ולא נותנת את אותותיה בבירה, 2. ישון בחביות עץ, לעומת זאת בהחלט מורגש ותורם מורכבות ועיניין לתוצר הסופי. 3. למשקה שהיה בחביות לפני שבירה יושנה בהן יש השפעה דרמטית בהרבה על טעם התוצר הסופי לעומת השפעת העץ ומאפייניו.

מפגש בירה מזוקקת על גדות המעיין

2011-04-22T09:29:00.001+03:00

כשנודע לנועה שהויסקי שהפך לשמה השני, ספרינגבנק, החל להיות מיובא ארצה בצורה סדירה על ידי בנימינה ספיריטס, לא ניתן היה לעצור את התלהבותה. עד כי שיכנעה אותנו לחרוג ממנהגנו ולהקדיש את מפגש פורום בירה מזוקקת האחרון לפטיש שלה שהחל עוד כשנסעה לעבוד באחרונת מזקקות קמפבלטאון.

אביחי, שעוד מימיו כמנהל השיווק של סגל, הוזמן לכל מפגשי הפורום אך נעדר מהם, חרג ממנהגו והגיע הפעם ביחד עם אוהד – בכל זאת עבודה מבחינתם. בכדי שלא נרגיש שמכרנו את נשמתנו לשטן (הרי חרטנו על דיגלנו שמטרתנו היא ללמוד ביחד על ויסקי ולא להיות כלי להפצת מסרים שיווקיים של חברה א' או ב'), כל אחד הביא עמו ויסקי שאמור להתכתב בצורה זו או אחרת עם אחד מאלה של ספרינגבנק. כך עמדנו בפני טעימה של 10 ויסקים (אם אינני טועה).

קמפבלטאון, היא בירת חצי האי "מול אוף קינטיר". המאוכלס ב-5000 תושבים. היא קרובה יותר לאירלנד מאשר לערי סקוטלנד המרכזיות. למי שלא יודע, קמפבלטאון הוא גם שמו של אחד מששת אזורי הויסקי הקלסיים בסקוטלנד. במאה ה-19 היה זה אזור משגשג עם עשרות מזקקות, רובן לא חוקיות, שניצלו את הגישה לים והקירבה לאירלנד כדי ליצא את תוצרתם . עם השנים, המיסוי, התפתחות הספייסייד ותקופת היובש, נסגרו מרבית המזקקות עד כי השורדת האחרונה היתה ספרינגבנק. כיום יש עוד מזקקה או שתיים באזור.

את הטעימה ערכנו מהמעודן אל הבוטה – כלומר מהמיושן אל המעושן. השתדלנו לטעום זוגות של ויסקים כך שכל ספרינגבנק הושווה לויסקי כלשהו אחר שמשמש כרפרנס. היה מעניין:

היזלבורן מול בושמילס מאלט 10.

היזלבורן הוא שמה של מזקקת עבר קמפבלטאונית שנכחדה. ספרינגבנק בחרו להנציח אותה בשם של סדרת סינגל מאלטים צעירה וקלה בסגנון אירי משהו שנכון לעכשיו לא תגיע ארצה. מדובר בויסקי שעובר שלושה זיקוקים ומיוצר ממאלט ללא כבול בדומה לויסקי האירי. מסתבר שהמסטר בלנדר של ספרינגבנק עבד בעברו בבושמילס כך שיש לו ניסיון בויסקי אירי.

ספרינגבנק היזלבורן הוא ויסקי זהוב בהיר – כמו ויסקי אירי עם ריח הדרי, מאלטי לא כבולי ואפילו רמז לדבש/פרחים. טעמו מתקתק, חריף מר עם עץ, דבש ליקרי. זהו ויסקי חלק, כמו האירים ועדין אבל האפטר טייסט שלו מריר משהו. הוא מיושן 8 שנים ומבוקבק ב-46% אלכוהול.

את ההיזלבורן השוונו לסינגל מאלט אירי מפורסם: בושמיל'ס מאלט המיושן 10 שנים. האירי מבוקבק ב-40% בלבד. צבעו זהוב בהיר מעט מספרינגבנק. ריחו אף הוא הדרי אך גם אלכוהולי (אף ששיעור האלכוהול נמוך יותר). הוא מרגיש פחות מאלטי. טעמו יבש יותר וחלק. בהשוואה להייזלבורן, הבושמילס מאלט מרגיש שטוח וקצר יחסית. הסיומת שלו ונילית.

ספרינגבנק 18 מול גלנליווט 18.

ספרינגבנק 18 הוא ויסקי מרשים. גם הוא מבוקבק ב46% אלכוהול. צבעו קש זהוב בהיר יחסית לגילו. ריחו הראשון קצת רזה. מזכיר בשר/עור, לחם, אצטון/מסיר לק עם בישום קל. טעמו מתקתק חריף. הוא חם ומחמם. יש בו משהו בצקי עם מליחות. ככל שהויסקי יושב יותר בכוס ונפתח, אלמנט העור מתחזק, כמו תנור חימום שהופעל בפעם הראשונה בחורף עם סיומת מלוחה חמצמצה.

גלנליווט 18 הוא ספייסייד קלסי מהמזקקה החוקית הותיקה ביותר באזור הספייסייד. הוא מבוקבק ב-43% אלכוהול. צבעו זהוב כהה ונחושתי משהו. ריחו פירותי צימוקי למדי – כמעט קוניאקי, יחד עם זאת המאלט מורגש – כמו קוניאק עם לתת. עם הזמן יוצא בישום קל וריח/טעם שמזכיר עלי טבק. טעמו מזכיר טבק עם סיומת דבשית אבל לא מתוקה. הוא אפילו ניחן במרירות קלה וסיומת חמצמצה מלוחה.

לסיכום הספרינגבנק יותר אנימלי בשרני ובצקתי בעוד הגלנליווט יותר פירותי וצימוקי.

ספרינגבנק 18 מול ספרינגבנק 15

את הזקן במשפחת ספרינגבנק בטעימה השוונו גם לאחיו הצעיר במקצת.

ספרינגבנק 15 מבוקבק גם הוא ב-46%. צבעו זהוב דבשי הכהה באופן מפתיע מאחיו בן ה-18. למעשה הוא היה הכי כהה מכל הספרינגבנקים שבטעימה. ריחו היה חום, הוא הזכיר לי שיער, עור, פירות יבשים ופיצוחים. טעמו התאפיין במתיקות קלה, חריפות ספייסית, סיומת מרירה עם עץ ומליחות.

הרגיש לי כמו גרסא מודגשת ועשירה יותר של ה-18. או שמא יש לומר שה-18 הרגיש כמו גרסא מעודנת וחלקה יותר של ה-15.

ספרינגבנק C-V מול טליסקר

ספרינגבנק C-V הוא ויסקי מעושן וכבולי מעט של ספרינגבנק. הוא מבוקבק כמו אחיו ב-46%. צבעו זהוב בהיר. מאופיין באף מעושן, רמז לכבול, מדורה. אחרי זמן כשהעשן נתנדף מופיעים צימוקים ופירות יבשים אבל גם גפרור נשרף וגם וניל. טעמו חזק, חריף, בעל נוכחות. יש בו עץ, מתקתקות ומליחות. הוא משאיר בפה תחושת עשן, כמו אחרי סיגריה אבל הסיומת שלו קצרה יחסית.

לעומתו טליסקר הרגיש מדויק, לא מורכב ושרוף יותר. צבעו דבשי – נחושת בהיר. ריחו מכיל עשן לא מורכב במיוחד עם קצת גומי/פלסטיק שרוף – כמו מכשיר חשמל שהופעל לראשונה. טעמו מתקתק, שומני במובן חלק. העשן הרב מאוזן בטעם וגוף. הסוימת בינונית קצרה.

ספרינגבנק C-V לונגרואו מול ארדבג סופרנובה

ללונגרואו צבע זהוב קש. ריחו מלא עשן, כבול, זיקוק, גיחלים ומדורה. מזכיר משב רוח מחירייה בשעות הערב בימיה הגדולים בשנות ה80. טעמו מתקתק מריר. הוא הרגיש לי לא מאוזן, למרות סיומת נעימה ורגועה של עשן וכבול. 46%.

לעומתו הסופרנובה שבוקבק בחוזק חבית 59.8%. זוהי פצצת כבול עם 100 PPM. באף מקבלים כבול, מדורה, חירייה בשיאה, רפת, זבל שרוף ואפילו סיד. הטעם מתוק. הבקבוק הזה פתוח כבר שנתיים. הזמן ככל הנראה לא היטיב עם הויסקי. שכן לאחר שנשם קצת התקבל ריח סינטטי שרוף כמו פלסטיק/ניילון שרוף. ובכלל לעומת הזכרון ממנו, הטעימה הזו אכזבה.

תודה לאביחי ואוהד מביניימינה ספיריטס שהתארחו והשקו אותנו.

שוקולד כפול צעיר

2011-04-16T10:39:00.001+03:00

בעת האחרונה נחשול כהה וסמיך של סטאוטים ופורטרים שוטף את מקומותינו. לגינס ומרפי'ס שמשלו בכפה שנים רבות הצטרפו מותגים רבים. רוב היבואנים והיצרנים מתהדרים באייל כהה בסגנון בריטי כלשהו, החל מפורטרים מתקתקים וקלים לעיכול וכלה בסטאוטים כבדים קלויים ומייבשים. לאחרונה הנורמנים צירפו לרשימה גם את הדאבל צ'וקולט של יאנג'ס.

פרדוקס הסטאוט

הישראלים לא אוהבים טעם מריר. בהשוואה למערב אירופה וארה"ב צריכת בירות מרירות בארץ נמוכה יחסית. גם צריכת שוקולד מריר נמוכה יחסית והדבר נכון גם לגבי משקאות מרירים אחרים. מאידך הישראלים אוהבים קפה. ביחס לעולם, צריכת הקפה מסך המשקאות שהישראלי צורך במהלך היום גבוהה יחסית. בירות הסטאוט הן מרירות ויבשות, לרוב הן מאופיינות בטעמי קלייה המזכירים קפה וצבען כהה מאוד עד שחור. מרבית הישראלים יגידו בטעימה ראשונה של סטאוט ש"זה לא טעים להם" ובכל זאת סטאוט הוא הסגנון הפופולרי ביותר מבין הבירות המיוחדות בארץ. לפי הערכות שונות סטאוט אחראי לכשליש ממכירות כל המיוחדות בארץ. זה הרבה בזכות עוצמתה של גינס בפאבים. שורשי מהפיכת המיוחדות נעוצים בפאבים האיריים שצברו תאוצה בתחילת המילניום. לגינס הצטרפה מרפי'ס בסביבות 2002-2003 ובאמצע העשור הראשון של המילניום פאב ממוצע כלל שלושה ברזים: לאגר בלונדיני, לאגר אדמדם וסטאוט. כל ינוקא זב חותם בתחום הבירה שרצה להראות לכולם שהוא גבר שמבין משהו בבירה, העביר ערב שלם על פיינט אחד של סטאוט שחור משחור. בהמשך סגנונות אחרים כמו חיטה ואייל בלגי צברו תאוצה והפכו להכרחיים בכל פאב שמכבד את עצמו.

לעומת צמיחה דו ספרתית ויותר בסגנונות האחרים בקרב הבירות המיוחדות. הסטאוט לא צומח במיוחד. רק לפני שנתיים שלוש סטאוט היה אחראי למחצית ממכירות המיוחדות בארץ, כיום, כאמור, הוא מהווה בקושי שליש ובקצב הצמיחה הנוכחי תוך שנה שנתיים סגנון החיטה יהפוך לפופולרי יותר. אני תוהה אם ריבוי הסטאוטים שפוקד אותנו בשנתיים שלוש האחרונות יצליח להביא לחידוש הצמיחה בסגנון או רק יחלק את השוק ליותר צרכנים ויעצים את התחרות.

חזרה לדאבל צ'וקולט סטאוט

עם מבשלת וולס אנד יאנג'ס נפגשתי לראשונה בעת חילופי סטודנטים בשוויץ לפני קרוב לעשור. הבירה הראשונה שלהם שטעמתי היתה יאנג'ס וינטר ווארמר – אייל חורפי כהה ומתובל. זו היתה אחת הבירות העונתיות הראשונות ששתיתי בחיי. מאז יצא לי לטעום עוד עונתיות ועוד בירות של המבשלה. שמחתי לשמוע שנורמנים החלו להביא את המבשלה הבריטית הפרטית המעניינת הזו. שמחתי יותר שהנורמנים הזמינו אותי לנורמה ג'ין לחוות את דעתי על בירות מחבית שהביאו לניסיון מהמבשלה.

ראשונה טעמנו את בירת הנושא… יאנג'ס דאבל צ'וקולט סטאוט. מדובר בצ'וקולט סטאט מתובל בשוקולד מריר איכותי, הנמזג עם תערובת חנקן, כמיטב המסורת. הבירה כהה מאוד עד כדי שחורה ואטומה למדי עם קצף בצבע מוקה חלק, איתן וסמיך. לבירה ריח שוקולד מובחן אבל לא סינטטי, לא קיצ'י ולא מוגזם. הבירה עצמה יבשה ומרירה כמו שוקולד מריר. היא חלקה ומרווה. הסיומת חמצמצה כמו אחרי שאוכלים שוקולד. טעם השוקולד קצת מעלים את טעמי הקלייה שמצפים להם בסטאוט. 5.2% אלכוהול.

אגב צבע הפחית של בירה זו הוא סגול לילך עם כתום חום, בדיוק הצבעים ששולטים בשוקולד חלב ממולא קרמל של מילקה. האם זה מקרי בעיניכם?

אז טעמנו את יאנג'ס סופר אייל. אייל אדמדם (כמו גולדסטאר בצבע) בחוזק 10% אלכוהול. ריח קצת מתכתי וקצף חלק עם מיגוז בינוני ועדין. טעם של אייל אנגלי מתקתק עם סיומת מרירה יבשה וטעם לוואי ייני – כמו של יין לבן או סיידר תפוחים גרמני יבש. זורמת בקלות. בעלת גוף בינוני קל יחסית לשיעור האלכוהול הגבוה. בירה זו לא מיובאת לפי שעה ארצה וחבל.

לסיום טעמנו את יאנג'ס אקספורט לאגר. לאגר בלונדיני מוגז. קצף עם בועות גדולות. טעם לאגרי פריך עם סיומת מרירה יבשה קצרה ו…פרחונית משהו. חוזקה 5%. לא משהו לרוץ ולספר לחברה. גם היא לא מיובאת לפי שעה.

התמונות מהאינטרנט מלבד הברזים בנורמה ג'ין והוינטר וורמר

אייל הודי חיוור

2011-04-02T20:01:00.001+03:00

סגנון הבירה שכתבתי עליו הכי הרבה בבלוג זה הוא סיגנון ה-IPA. סגנון שנדיר יחסית בארצנו אולם הוא אחד הסגנונות הכי מזוהים עם מהפיכת בירות הבוטיק בעולם. טעימת בירגיקס מיוחדת שנערכה במבשלת העם לכבוד 2000 דירוגים ברייטביר של ברק, היא התירוץ להקדשת פוסט זה לסגנון ה-IPA.

IPA הוא סגנון שהתפתח במאה ה-18, אף כי ויקיפדיה טוענת שזה קרה במאה ה-19, באיפריה הבריטית. מדובר בפייל אייל חזק ומכושת במיוחד. האגדה אומרת שמבשלתו של ג’ורג’ הודג’סון הבריטי, זכתה במכרז לאספקת בירה לעובדי חברת המסחר הבריטית הגדולה – ה-East India Company בהודו. מבין הבירות שיוצאו להודו, היתה בירה אחת בסגנון הפייל אייל שהתחבבה במיוחד על הבריטים בהודו. היתה זו בירה שיועדה לתקופת הבשלה ארוכה לפני לגימתה ועל כן היתה חזקה יותר ועשירה יותר בכשות מהאיילים הבריטיים המקובלים באותו זמן. בדיעבד הסתבר שבירה זו שרדה את המסע הארוך והמטלטל מבריטניה הצוננת להודו המהבילה טוב יותר מכל הבירות האחרות שנשלחו, בזכות האלכוהול, הכשות וההבשלה הארוכה יחסית. מבשלות מתחרות שאיבדו את שווקי היצוא לרוסיה בעקבות שינוי המיסוי, החלו לחקות את הבירה של ג’ורג’ הודג’סון ולהקצין אותה (יותר אלכוהול ויותר כשות) במטרה לנגוס נתח מיצוא הבירה להודו, כך ה-India Pale Ale הפך לסגנון בפני עצמו. הסגנון היה פופולרי באימפריה הבריטית במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אבל אז דעך עמה עד שכמעט ונשכח. בתמונה למטה האזכור הראשון לIPA בשמו מינואר 1835.

בשנות ה-80 כשמהפיכת מבשלות הבוטיק רק החלה בארה”ב, המבשלות השונות רצו להבחין את בירות הבוטיק שלהן מהבירות המסחריות המימיות והאחידות של ענקי הבירה האמריקאים. בגלל תקופת היובש ולאחר מכן הביריונות של ענקי הבירה, לא היתה בארה”ב מסורת בירה או סגנון בירה מקומי, כמו הסטאוט האירי, הפילסנר הצ’כי, בירת החיטה הבווארית או האיילים הבלגיים. לכן רבות ממבשלות הבוטיק הצעירות החלו להפגין את ייחודן בייצור בירות בסגנון שלא היה מזוהה עם אף מקום אחר ושלא היה בו אף מותג בולט אליו אפשר להשוות אותן.

המרכיב המבדל בירה מכל משקה אלכוהולי אחר הוא כשות. בשל ריבוי זני הכשות, הנבדלים אחד מהשני במאפייני הטעם והריח שלהם, אוהבי הבירה מגלים חיבה יתרה למרכיב זה לעומת כל שאר המרכיבים בבירה. וב-IPA הכשות היא שחקן ראשי. המרירות והריחניות של ה-IPA היו בהחלט גורם מבדל ביחס לבאדוויזר, מילר וקורס, כך החלה תקופת הרנסנס של ה-IPA בארה”ב. באמריקה, כמו באמריקה – הכל בא בגדול – ה-IPA האמריקאי היה חזק יותר וכשותי יותר מתמיד עד כי מבשלות החלו לתחרות ביניהן ולהפגין את יכולותיהן באמצעות יצור בירות IPA אימתניות וקיצוניות יותר – כמו רכבי השטח האימתניים עם צמיגי הענק החביבים עליהם. הIPA האמריקאי הפך לסגנון בפני עצמו, ונגזרותיו המוקצנות, Imperial IPA ו-double IPA הפכו לזירות תחרות על יוקרה ומומחיות בקרב מבשלות הבוטיק בעולם.

בחזרה לטעימה שברק אירגן. דגן ורותם, הדובים, בעלי מבשלת העם ידועים בחיבתם ל-IBU (יחידת המידה למרירות) וסגנון. הבירה הראשונה שחנכה את מבשלת העם היתה Virgin IPA – הגרסא שלהם ל-IPA אמריקאי. בטעימה שאירחו, התארחו לא פחות מ-4 נגזרות קיצוניות של IPA אמריקאי. לכל אחת היו מאפייני טעם ובעיקר ריח מעט שונים:

סיירה הבדה סלבריישן 2009 – 6.8% אלכוהול אייל עשיר בצבע דבש עם קצף איתן וריח כשותי מרענן המזכיר גשם, טחב, אבל גם כמו שק כשות ארומתי. הטעם מריר מאוד וחמצמץ – תה כשות נוזלי. סיומת שזכירה לי ריח של עלי טבק ווניל/קרמל. מרשימה ביותר ביחס לגילה (בכל זאת בת קרוב לשנתיים).
FireStone Double Jack – דאבל IPA בחוזק 9.5% אלכוהול. צבע זהוב כתום צלול ובוהק. קצף בהיר וקרמי. ריח הדרי, פירותי המזכיר אתרוג או פומלה וגם קצת פירות טרופיים, דשא קצוץ וזיעה/בצל. בירה שהטעומים הגדירו גבירה להרחה. ממש תמצית כשות לשתיה. הטעם מתקתק, מריר ואגוזי. מרגישה קלה יחסית לשיעור האלכוהול הגבוה וקלה יחסית לשתיה. יש ללגום ממנה לגימות קטנות ולהנות מהאיזון בין הכשות, האלכוהול, הטעם והסיומת הארוכה במיוחד.
Drake’s Denogginizer – אימפריאל IPA בחוזק 9.75%. צבע דבש בוהק, קצף תחרתי, ריח אגוזים, עלי תה, קמומיל, כשות ושרף אורנים. טעם מתקתק עם סיומת מרירה במיוחד וארוכה במיוחד. פחות מאוזנת וקשה יותר לשתיה מקודמתה.
Sierra Nevada Hoptimum – אימפריאל IPA העשוי עם פרחי כשות טריים שלמים בחוזק 10.4% אלכוהול. צבע זהוב לאגרי בהיר וצלול, קצף איתן עם בועות גדולות. ריח כשותי מריר. טעם כשותי המפתיע בעדינותו (אולי לאחר הבירות הקודמות אפי וחכי התכהו. טעם מתוק בהתחלה עם סיומת כבדה ארוכה מרירה וצורבת.

בארץ, כאמור, הסגנון נדיר למדי. הדאנסינג קאמל מייצר IPA שזמין במעט מקומות, מבשלת הדובים יצרה בתחילת השנה את הוירג’ין IPA שלהם, אבל בין היבואנים והיצרנים הגדולים, הסגנון כמעט מוחרם. אמנם אביר של טמפו היא מחווה לסגנון אולם הוא איננו IPA ואף כי הוא ריחני, הוא איננו ניחן במרירות האופיינית לסגנון והוא בכלל לא אייל… הסקרנים וחובבי הסגנון בודאי ישמחו לשמוע שבקרוב יהיה פה מבחר של IPA ממקומות שונים בעולם ובזמינות נאה. בין הקרבים ובאים יש את סמואל אדמס לאטיטיוד 48 IPA – IPA המתהדר בכך שיש בו כשות משלוש מדינות כשות הממוקמות על קו רוחב 48 (ארה”ב, אנגליה וגרמניה), גם יבואנים אחרים צפויים להציג IPA אחדים בעונה הקרובה, וכמובן עוד מבשלות בוטיק מקומיות צפויות להשיק את הפרשנות שלהן לסגנון.

מטה הקסם של יהודה

2011-03-25T12:13:00.001+02:00

בשבוע שעבר ארע אירוע ראשון מסוגו בארץ. לכאורה מדובר בעוד פסטיבל בירה קטן. אחד מיני רבים שפוקדים את מחוזותינו בשנה שנתיים האחרונות. אולם אני טוען שיש בו משהו ראשוני ומיוחד. המשמעות של קיומו היא בשורה בפני עצמה. אני מדבר על פסטיבל הבירה של מטה יהודה.

פסטיבל הבירה של מטה יהודה הוא פסטיבל כמעט מחתרתי המאגד מספר מבשלות קטנטנות הנעות על הסקלה שבין ביתיות למבשלות בוטיק מסחריות קטנות. השתתפו בפסטיבל 7 מבשלות. המסחרית ביותר היא מבשלת הנגב אבל היו גם גל'ס, עמק האלה, מבשלת רונן, השחר, בירבר ואביר האלה הצבעוני מכולם. לפי פרסומים זרים ביומיים של הפסטיבל שהתקיים ברחבת בית העם במושב גבעת ישעיהו, ביקרו כ-3000 מבקרים. גם אם המספרים האלה מוגזמים, עדין ביקרו בפסטיבל מבקרים רבים למדי. מעדות אישית אני יכול להעיד שהכבישים הצרים המובילים למרכז המושב היו פקוקים שעות רבות בעת הפסטיבל. אפילו שרת החקלאות וראש מועצת מטה יהודה כיבדו את האירוע בנוכחותם.

לא היה מגוון רחב בפסטיבל (רק 7 מבשלות), לא היה זה פסטיבל בירות הבוטיק הראשון וגם לא פסטיבל הבירות הביתיות הראשון. לא היה זה הפסטיבל עם הבירות הטובות ביותר או האיכותיות ביותר שנראו בארץ, אף כי התארחו בו כמה בירות מצויינות. וגם לא הבירות היצירתיות ביותר אף כי מבשלות כמו אביר האלה הפגינו יצירתיות מרשימה. ולמרות זאת אני אומר שזה פסטיבל ראשון מסוגו ואפילו פסטיבל פורץ דרך.

ייחודו של פסטיבל זה הוא בכך שזה פסטיבל הבירה האזורי הראשון בישראל. פסטיבל שנועד לקדם אג'נדה תיירותית, בה בעלי עסקים זעירים באזור מסויים מתאגדים על מנת לשלב כוחות ולייצר משהו שלא קיים בארץ היום - דרך הבירה (על משקל דרך היין). מעין מסלול תיירותי שיאפשר ביקור בכמה מבשלות בוטיק בסמיכות גיאוגרפית. חיבור של יזמות, חלוציות ועבודת כפיים כפרית. כמו שמקובל בעולם היין.

החיבור לפורים גם הוא מעניין. פסטיבלים כפריים ואזוריים כאלה מקובלים מאוד במקומות שונים בעולם. לא כל פסטיבלי הבירה בעולם הם אוקטוברפסט או GABF. למעשה רוב הפסטיבלי הבירה בעולם הם בדיוק להיפך. רובם פסטיבלי בירה מקומיים כפריים המשולבים בתכנים תרבותיים מקומיים ו/או במצעדי תלבושות מסורתיים. בעולם, רבים ממבקרי הפסטיבלים נוהגים לבוא בלבוש מסורתי או בתחפושות כאלה ואחרות.

את המהפיכות האמיתיות – אלה שבאות מהשטח - מובילים פסטיבלים מקומיים כאלה. אמנם תחרויות ופסטיבלים לאומיים ובינלאומיים גדולים מושכים את מירב תשומת הלב ויחסי הציבור אבל המהפיכה האמיתית היא זו שקורית בשטח. היא נוצרת באמצעות אירועים כאלה המנגישים את מבשלות הבוטיק וחוויית הבירה לכולם – גם לשוכני הפריפריה ומאפשרים לייצרנים הצעירים להציג את גאוות תוצרתם באופן בלתי אמצעי ולקבל פידבק היישר מהצרכן ולא רק מעיתונאים, פונקציונרים, טועמים מקצועיים או תל אביבים מצויים.

כן ירבו פסטיבלים מקומיים וספונטנים. מי יתן ותהיינה מספיק מבשלות לפסטיבלים כאלה גם בגליל, במרכז ובדרום ושהם יהפכו למסורת תרבותית חברתית מושכת לכל המשפחה ולא רק אירוע לקהיליית הבירגיק'ס.

טעמתי בירות רבות ונהנתי מאנונימיות יחסית, שכן חלק מהמציגים לא הכירו אותי. מה שאיפשר לי לקבל חוויה כמו של מבקר רגיל. רבות מהבירות שטעמתי צריכות לעבור עוד כברת דרך ארוכה עד שתהינה באיכות המתאימה לשיווק מסחרי, אולם היו כמה "יציאות" טובות. שתי בירות טובות שזכורות לי במיוחד הן the L.O.S.T spicy mountain של גל'ס והאייריש רד של מבשלת האלה.

אני מקווה לפגוש את המציגים שעדין לא מסחריים בתחרות סמואל אדמס לונגשוט 2011. בינתיים לחיים.