ירושיין

בדיוק שנה עברה מאז שביקרתי בפסטיבל “חגיגות יין ישראלי 2010” במוזאון ישראל בירושלים ואף כתבתי על כך. השבוע התקיים פסטיבל קסום זה בשביעית. להלן רשמי.

הגעתי בשעה מאוחרת ועמוסה יחסית. היה קשה למצוא חניה. בשל העובדה שנהגתי, החלטתי מראש לטעום יינות בודדים בלבד ולבלוע מעט מאוד מכל אחד מהם. עוד החלטה אסטרטגית שקיבלתי היתה להתרכז ביינות הטובים והנחשבים של היקבים הגדולים ולא להסתכן ביינות בוסריים, מקולקלים או סתם גרועים אצל הקטנים ו/או האלמוניים.

כבר במבט ראשון אפשר היה לראות שהשנה היקבים הגדולים השקיעו הרבה יותר מאשר בשנים עברו. הרבה יקבים החליפו מקום והדוכנים הפכו למתחמים מעוצבים ומושקעים. כנראה ש-2010 מסמנת את היציאה מהמיתון וכולם רוצים להנות מהפירות. בהיות הפסטיבל כזה הפונה להמונים ולהדיוטות, הרי שהיין הנמזג ברוב הדוכנים לא היה מהסדרות הגבוהות ביותר, אלא מהסדרות הרווחיות ביותר של היקבים מביו היוקרתיות שלהם. גם השקות חדשות ומרעישות לא היו אבל עדין המון יין טוב זרם כמים.

התחלתי כמובן בבית – בברקן, שם הצטיידתי בכוס איכותית ובטעימה של קריניאן מסדרת רזרבד משנת בציר 2007. יין שעבר 10 חודשים בחביות. היין היה בעל צבע עמוק ויפה, ריח מורכב וריבתי עם רמז לפירות יער. זו לא הפעם הראשונה שאני טועם אותו ושמחתי לגלות שהוא השתפר עם הזמן. הוא לא מורכב מדי כמו שלפעמים יינות מהסדרה שלו יכולים להיות, מה שהופך אותו ליין שיכול ללוות בכיף ארוחה מבלי להתחרות על תשומת הלב עם המנות.

המתחם של ברקו וסגל היה מושקע במיוחד, ממש אנטי תזה למה שהיה מקובל אצלם בתערוכה זו עד היום: ויז’ואל עצום של חביוןת, עם קיר ועליו חביות אמיתיות מסודרות אחת מעל השניה כשבכל קומה יש כותרת של סדרה אחרת ה”מסדרת” בראש לצופה את ההיררכיה: סופריור הכי גבוהה, אלטיטיוד אחריה, רזרבד אחריה וכן הלאה. בסגל הפיקו דוכן לבן ענקי שהרגיש כמו במרפסת מעוצבת ביקב באיטליה עם דגש על ההתאמה בין מים יוקרתיים של סן פלגרינו ליין ועל היותם משלימים אחד את חווית השתיה של רעהו.

אחר כך פניתי לבקר את איילה במתחם של יקבי רמת הגולן. הייחוד במתחם שלהם הוא שאנשי היקב כולם נרתמים להפעלתו ולא דיילים, כך יוצא שהם כביכול מארחים את המבקרים בדוכן. אמנם זה בדיוק מה שקורה גם אצל היקבים הקטנים אבל לראות את זה קורה ביקב בסדר גודל כזה זה מרשים. ביקשתי מאיילה שתתן לי לטעום דברים שאני כנראה לא מכיר

אף כי אינני מחובבי הסירה/שיראז התחלנו בירדן סירה 2005. יין בחוזק 14.5% נח 18 חודש בחביות, רובן חדשות ועשוי מענבים מ-3 כרמים שונים בגבהים שונים. להפתעתי הוא הזכיר לי את הקריניאן של ברקן, אולי הבקבוק רק נפתח אבל הוא היה גופריתי יותר עם מרירות קלה שהזכירה לי חרצנים או זיתים סורים דפוקים. זה יין טוב, לא כבד מדי, כזה שלא משתלט על האוכל. סיימנו עם סירה אחר מבציר 2005: סירה סינגל ויניארד מכרם תל פארס 2005.  גם יין זה נח 18 חודש בחביו, הוא הגיע לחוזק של 15.5%. הוא הסירה הראשון מכרם יחידני והושק לפני חודשיים וחצי. זה היה יין מרשים ביותר, היחיד באותו ערב שלא סיים במרקקה וכנראה הטוב ביותר שטעמתי באירוע. הוא התחיל עם ריח של עור ופלפל, הוא היה עמוק ורבגוני, חושף טפח מסתיר טפחיים, מתפתח ככל שהזמן עבר ובעל אפטר טייסט ארוך במיוחד ונעים שמאפשר להנות ממנו גם כלונג דרינק בלא אוכל. צבעו ארגמני יפה, הטאנינים שבו כמעט ולא מורגשים. אבל כל הסופרלטיבים הללו עומדים לו גם בעוכריו שכן הוא קצת מעייף ולכן לשתות יותר מכוס אחת ממנו יהיה בודאי קשה

עוד השוואה מעניינת שערכנו ביקבי רמת הגולן היתה של קברנה סוביניון מבציר 2007 משתי סדרות: סדרת ירדן היוקרתית מול סדרת גמלא הנגישה יותר. מבלי להכנס לכל רשמי הטעימה של כל אחד מהם רק אסכם ואומר שהעדפתי באופן ברור את הקברנה מסדרת גמלא הזולה יותר על פני סדרת ירדן היקרה יותר.

המשכתי ליקב עם המתחם המושקע ביותר – יקבי כרמל. מתחם ענק ומואר הנראה למרחוק. הציג דיספליי ענקי של כל היינות של היקב. שחגג את המסר של “120 שנות בציר”. הוא היה בנוי מתאים זוויתיים על במה שיצרו צפיפות גדולה בדוכני המזיגה. טעמתי שם את אחד היינות המדוברים ביותר של היקב בעת האחרונה -  כרמל מדיטרניאן בציר 2007. יין שהוא הברקה שיווקית ומצטרף למאמץ של יקבים אחרים לייצר יין ישראלי ייחודי השואב את סמכותו ואופיו מהמקום בו נוצר (כמו אזורי יין בצרפת, איטליה, קליפורניה וכד’) ולא מנסה לחכות יינות גדולים של אזורים אחרים. היין עשוי מ-5 זני ענבים “ים תיכוניים” שאף אחד מהם איננו זן אציל קלסי (ללא קברנה, מרלו, פינו נואר וכד’). כל ענב הותסס בנפרד ויושן 7 חודשים בנפרד ואז הם חותנו ויושנו ביחד לירח דבש באורך 8 חודשים נוספים. היין עצמו בעל צבע אדום עמוק ויפה, 13.5% אלכוהול. הוא חמצמץ, מלא עפיצות בצורה מוגזמת, מעקצץ אבל טעמו רזה וקצר. בהחלט פער גדול בין ההבטחה השיווקית של היין לבין התוצאה. במיוחד התאכזבתי כששמעתי שהיין מתומחר ב-150 ש”ח לבקבוק. לטעמי, גם ליקבי כרמל וגם ליקבים הגדולים האחרים יש הרבה יינות טובים יותר וזולים יותר.

ביקב יתיר טעמתי את אחד הזנים האהובים עלי – הויונייה מבציר 2009. על יין זה בבציר קודם כתבתי כבר בעבר. בציר 2009 בחוזק 14% הדיף ריח מתוק ופרחוני כמעט מוסקטי. הוא היה מוגז קלות בעל טעם יבש וסיומת שרדונאית הסותרת את המתיקות שבאף.

במתחם של דלתון,  עוד יקב שאני מסמפט, טעמתי ויוניה אחר, שגם עליו כתבתי בעבר. בציר 2008 בסדרת הרזרב שעבר יישון של חצי שנה בחביות עץ. הטיפול של נעמה מועלם הייננית יצר יין שונה מאוד מזה של יתיר, ראשית 40% מהשמרים ששימשו להתססתו הם שמרי בר, שנית היין עבר חביות עץ ושלישית סיומת של תסיסה מאלולקטית הוסיפו לו עוד גוון ומימד ליין. היה לו אף שהזכיר לי פירות קיץ. היה לו טעם וריח ונילי קצת עם בטרסקוטש מהחביות וגם קצת מהתסיסה המאלולקטית.

לסיום טעמתי יין חדש של דלתון מסדרת הרזרב: דלתון שיראז רזרב 2007 בחוזק 14.5% המיושן 13 חודשים. היין הוכן במתכונת עולם ישן ולא כפי שמקובל באוסטרליה. הוא אוזן עם קצת ויוניה. הדבר הראשון שהרגשתי באף היה ירקות ירוקים מאודים (אספרגוס, ברוקולי), מעט מרירות אופיינית, אפטר טייס בינוני וטעם קצת חד מימדי.

פסטיבל היין הישראלי במוזיאון ישראל בירושלים הוא אחד האירועים היותר נעימים שפתוחים לקהל הרחב. הקהל שהוא מושך הוא מיוחד ושונה מפסטיבלים אחרים (המון אנגלוסקסים, המון חובשי כיפה, הרבה נשים, ללא “ילדים”) והאווירה חגיגית אבל לא מאוד פלצנית. כיף.

אני מתנצל על העדר התמונות מהאירוע. התמונות בפוסט מהאינטרנט.