מבול של יין

עשרות יקבים הציגו לראווה אלפי יינות מהמובחרים שבתוצרתם למבקרים הרבים שגדשו את תערוכת סומלייה 2009 שהתקיימה בהיכל התרבות השבוע. התערוכה השנתית מאורגנת בקפידה ובעקביות זו השנה הששית על ידי אבי בן עמי וצוותו. בשנה שעברה כתבתי על החוויה ועל הטעימות האסוציאטיביות שערכתי. השנה החלטתי להתמקד ביין ופחות באנשים…

מזג האוויר הגשום והסוער הבריח רבים מהמזדמנים שבאים לשתות כדי לדפוק את הראש והשאיר רק את ההארד קור של חובבי היין העוסקים בתחום. בשל כך הצפיפות המעיקה התחילה מאוחר יותר והסתיימה מוקדם יותר מבעבר. על מנת להבטיח את המיקוד ולהימנע מצורך בפשרות הגעתי השנה לתערוכה בגפי. השתדלתי להמעיט בסמול טוק ובמינגלינג וניגשתי למלאכת הטעימה. התוכנית היתה לטעום מעט יינות ולהתמקד בכאלה איכותיים בלבד. התחלתי במגרש הביתי של יקבי ברקן שם הצטיידתי במחברת קטנה לכתיבת הרשמים ובטעימות ראשונות לכיול הלשון. בסיכומו של הערב גיליתי שתיעדתי במחברתי כ-25 טעימות מ-8 דוכנים שונים – רובם של היקבים הגדולים והמוכרים.

תערוכת סומלייה היא הזדמנות נדירה שלא ממש קיימת בתעשיות אחרות לשחקנים בתעשיית היין להציג בפני העוסקים בתחום, לקוחות, קניינים, קולגות ואף ספרים את מיטב מרכולתם באכסניה יוקרתית ומכובדת. עבור היקבים הקטנים והלא מוכרים, זו הבימה הכמעט בלעדית להגיע לתודעה של שומרי הסף: חנויות היין, המסעדנים והקניינים של בתי המלון והסיטונאים השונים. עבור הגדולים (יבואנים ויצרנים כאחד), לא ההכרה והמודעות הן הסיבה העיקרית להימצאותם שם, הרי כולם מכירים את יקבי כרמל, רמת הגולם, ברקן-סגל ואפילו את יתיר, הרי גליל ותבור. עבור הגדולים התערוכה היא הזדמנות להפגנת שרירים והנעת אג'נדות שיווקיות ואחרות שהם מעוניינים לקדם. דוכניהם הם מתחמי קונספט שנועדו להעביר חוויה ולא פעם גם מסר שיווקי יותר מאשר הטעמה של הבציר האחרון או יין עתידי זה או אחר (אף כי גם זה קורה).

הדוכן של ברקן-סגל התמקד בקונספט של קידום מכירת יינות בכוס במסעדות והציג כמה פתרונות בתחום הזה לצד הטעמה של היינות היוקרתיים של סגל ושל ברקן. שם בחרתי להתחיל את הטעימה: ראשון טעמתי את הקברנה סוביניון הלא מסונן של סגל. לא בגלל שאינני מכיר אותו כי אם בגלל שאני כן מכיר אותו. לא הרבה מזדמן לי לטעום יין משובח, עשיר ועמוס טעמים שכזה. בכך שפצחתי בו הצבתי את רף הפתיחה גבוה מאוד וליינות העתידיים מסדרת אלטיטיוד בציר 2007 שטעמתי אחריו לא היה הרבה סיכוי. בדוכן זה גם סיימתי את הערב בטעימה של יין עתידי אחר ומרגש: פינוטאז' בציר 2007 בסדרת ברקן סופרייר העילית. יין שעבר 18 חודשים בחבית, צבעו סגול באף ובפה מרגישים פירות אדומים, דובדבנים, וניל וקצת חמאה מהחבית. הזן הזה אהוב עלי במיוחד, התאהבתי בו כשטעמתי אותו בסדרת סופרייר הקודמת לפני כ-3-4 שנים בבציר 2002.

בדוכן של תשבי טעמתי מספר יינות. התרשמתי במיוחד מ"יונתן תשבי ספיישל רזרב 2004" העשוי מבלנד האופייני לבורדו: 50% קברנה סוביניון,40% מרלו ו-10% קברנה פרנק מכרמים שנטעו בשדה בוקר. היין התיישן בחביות עץ אלון צרפתיות 18 חודש וחוזקו הוא 14%. התוצאה היתה מרשימה ועל אף הבלנד הקלסי היין ניכן בתכונות עולם חדש. אשמח להיפגש בו שוב בארוחה כבדה ועתירת מנות בשריות.

לאחר טעימת 6 יינות אדומים גדולים וכבדים החלטתי שכבד לי ועברתי לגזרת הלבנים. התחלתי בדוכן העמוס והסואן של חברת שקד – שם התחלתי עם שרדונה מחבל שיבלי בצרפת של וויליאם פבר בסדרת גרן קרו משנת 2006. על אף גילו, צבעו של היין היה בהיר למדי ליין היה ריח שרדונה אופייני אבל גוף קל מהמצופה וטעם/ארומה מפתיעים של זיתים ירוקים היין היה חמצמץ ויבש מהמקובל בארצנו ובעל 13% אלכוהול. אהבתי אותו. עד היום בדרך כלל יינות עולם ישן לא עשו לי את זה יתר על המידה. זה היה טוב. לאור ההצלחה ביקשתי לטעום ריזלינג גרמני. קיבלתי ריזלינג של ד"ר לוסן מ-2008. יין בהיר מאוד, הריח הראשון של זיעה ישנה הבטיח יובש. הטעם, לעומת זאת, היה… מתוק. הו אז בדקתי את שיעור האלכוהול שבה וגיליתי שהוא עומד על 9% בלבד…

המשכתי בחיפושי אחר לבנים טובים והגעתי ליקב יתיר – יקב הבוטיק המוערך של כרמל הממוקם ברמת ערד. טעמתי שם ויוניה 2006 – זן אהוד עלי במיוחד מבין הלבנים. היין היה בהיר מאוד בעל ריח חמצמץ אבל עם סיומת מתקתקה, חוזקו היה 13.5%, טעמו היה מאוזן ומזמין והוא היה מעט מוגז. הוא הוגש קר מאוד ופשוט עשה חשק לעוד. רשמתי לעצמי לקנות אותו מייד לאחר שאתקן את מקרר היין שלי ששבק. לאור ההצלחה המשכתי לסוביניון בלאן של יתיר מ-2008 צבעו בהיר מאוד, ריח חמצמץ קצת זיעתי, גם הוא מוגז קלות. הוא כמעט נטול טעם יבש ונקי מאוד בדיוק כמו שאני אוהב את הלבנים שלי בקיץ. חבל שבא כבר החורף.

מצא חן בעיני מסע הלבנים שלי והחלטתי להמשיכו ביקב האם – יקבי כרמל – שם ניגשתי לטעום את הויוניה מבציר 2008 של הסדרה האזורית שבקידומה משקיע היקב בשנים האחרונות משאבים רבים. הבקבוק של היין יפה מאוד – ירוק בהיר בעל תווית שקופה ונקיה. היין היה בהיר מאוד, חוזקו היה 14%, טעמו היה חלש ומעודן יבש ומזמין בעל סיומת קצרה ויחד עם זאת עושה חשק לעוד.

בשכנות ליקבי כרמל היה הדוכן הגדול והמפואר של יקב תבור. גם הוא כמו יקבים גדולים אחרים הציג קונספט. הקונספט היה השפעת האדמה עליה גדלים הכרמים על היין. סדרת אדמה מציגה יינות מזנים קלסיים המגודלים בארבעה אזורי גידול על ארבעה סוגי קרקע שונים. כדי להמחיש את המסר דלפק הדוכן היפה היה שקוף כשמתחתיו היתה אדמה מאזורי הגידול השונים. החלטתי לבחון את השפעת האדמה על הזן האהוב עלי – קברנה סוביניון. כל היינות הם מבציר 2007 עברו תהליך עיבוד זהה, חוזקם 14.3% אלכוהול ויושנו 12 חודש בחביות עץ אלון – רובן חדשות. התחלתי ב"טרה רוסה" טעם מאוזן – לא עמוק מדי – קצת מיינסטרימי, עפיצות בינונית וסיומת מרירה. המשכתי ב"בזלת" ההבדל היה מורגז. יין זה היה מבושם יותר. טעמי העץ הורגשו הרבה יותר והסיומת עדין מרירה. אהבתי יותר את הבזלת. נראה שמה שהנחה את יינני ומנהלי היקב בהכנת סדרה זו היה שיטות של חשיבה יצירתית דוגמת SIT כמו הוספת מימד בה לוקחים תכונה של מוצר והופכים אותו לפרמטר בעל מספר ערכים המשפיעים על תיפקודו של המוצר הסופי – במקרה הזה האדמה עליה גדל הכרם.

בהמשך היה הדוכן הגדול והמרשים של יקבי רמת הגולן. איילה זינגר, ידידתי משכבר הימים, אירחה אותי למופת. הקונספט בדוכן זה הוגדר כ"עומק ורוחב" זן אחד מחלקה בודדת – סינגל ויניארד סינגל וויין. גם ביקב זה בחרו להתמקד ולא להציג את כל מרכולתם הרבה והאיכותית. כל היינות היו כולם מכרמים יחידניים, חלקם אורגניים, כשלבחינה המרתקת של השפעת הטרואר (גובה החלקה, מזג האויר בה, סוג האדמה שלה וכד') הוסיפו גם את מימד הזמן ורבים מהיינות הוצעו בכמה שנות בציר שונות. כאמור עומק ורוחב. לדעתי קונספט מורכב ומרתק זה היה מעט אקדמי מדי לפורמט של התערוכה, במיוחד לאחר טעימה של כ-20 יינות…

מכל מקום, ניגש לטעימה: טעמתי מרלו מבציר 2005 מכרם קלע הממוקם בצפון מערב רמת הגולן בגובה למעלה מ-800 מטר. היין ישב בחביות עץ 14 חודש והושק ממש לאחרונה. הוא חזק במיוחד: 15% בעל ריחות בולטים של ריבה ופילפל, מוסקט וצבע עז. טעמו מתפוצץ ועמוס. אחרי כל לגימה צריך לנוח, האפטר טייסט ארוך במיוחד. במשפט אחד זהו יין מרוכז מאוד. אחלה לטעימה או ללגימה לבד – כמו ויסקי או פורט. נראה לי שללגום אותו בארוחה יעשה עוול לשני הצדדים והוא יהיה בקרב מתמיד עם המנות על הדומיננטיות. אחריו טעמתי את המרלו האורגני מכרם אודם מבציר 2006. כרם זה ממוקם גבוה במיוחד בגובה 1100 מטר, גם הוא בחוזק 15% ונח 14 חודש בחביות עץ. צבעו סגול חזק ואטום. ריחו מעודן יחסית לאחיו מכרם קלע. הוא שונה מאוד – חמצמץ, עדין ובעל טאנינים מורגשים יותר. לפני לכתי ערכה לי איילה זינגר שאירחה אותי, טעימה עיוורת של שני יינות קברנה סוביניון מכרם אלרום. אני הייתי צריך לנחש איזה שייך לאיזה בציר. הראשון היה מבציר 2001 בחוזק 14.5% הוא התאפיין באף של מרציפן, עלים ירוקים, אדמה וטאנינים ישנים אבל עדין מורגשים, הטעם לעומת זאת מאכזב קצת ביחס לאף. השני היה מבציר 2005 כמדומני. היין היה סגול יותר בצבעו מעבר למקובל בקברנה, ריחו היה קצת חלש ושמרי וטעמיו היו בועטים. העץ הורגש מאוד – וניל הורגש והטאנינים היו מרירים ומייבשים. צעיר מדי לשתיה. ניחשתי נכונה…

נקודה שכבר נדרשו לה קולגות, היא חוזק היינות ההולך וגובר בשנים האחרונות בארץ אבל גם בעולם. אם פעם יין לבן מכובד היה בחוזק של 11%-12% אלכוהול ואדום נע בין 12% ל-13% הרי שהיום הלבנים מגיעים עד ל-14% והאדומים לא יורדים מ13.5% ומאמירים עד 15.5%. האם זה תוצר של שיפור התעשייה המקומית או תוצר של ההתחממות הגלובלית?