מירוץ היקבים

כמחווה לליאור וזהר שרצים את ישראל אספר על מירוץ השטח הראשון בו השתתפתי לפני שבועיים לרגל חגיגות היין של מטה יהודה ושמו "מירוץ היקבים ה-I" אמנם הקשר לאלכוהול ויין מסתיים פחות או יותר בשם המירוץ אבל בכל זאת לא בכל יום רצים בין כרמים ושדות.

הכל החל כשקיבלתי מייל מבשלן בירה שהוא גם אצן המבשר לי על מירוץ חדש ומבטיח שאמור לפתוח מסורת הדומה למרתון דו מדוק בדרך היין בצרפת. דף המירוץ באתר שוונג הבטיח מסלול מרהיב בן 18 ק"מ המתחיל ומסתיים בקיבוץ נחשון ועובר דרך כרמים, יקבים ושדות.

בלי לחשוב הרבה - נרשמתי. בדימיוני ראיתי כיצד בעמדות השתיה מחלקים יין במקום מים ואיך לבסוף במקום חטיף אנרגיה טבעי נקבל כוס שמפניה קרה במיגוז טבעי. כחודש לפני המירוץ, ניצלתי את התלושים שקיבלתי לחג לקניית נעלי ריצה בשטח, סתם כדי לא לדפוק את הקרסול. אפילו ערכתי כמה ריצות הכנה בפארק הירקון.

למתעניינים, הנה המסלול כולל תרשים גבהים שהוכן על ידי המארגנים:

ביום שישי ה-30 לאוקטובר, החזאים הבטיחו סערה וגשם, אבל ב-6:30 בבוקר האוויר היה נקי והבוקר רענן ושמשי. נקודת המפגש ממנה יצא ובה הסתיים המירוץ היה, כאמור, קיבוץ נחשון בו ממוקם יקב בשם זה. הגעתי למקום במהירות ובקלות. במקום כבר התאספו כמה עשרות אנשים כשהגעתי. קיבלתי צ'יפ ומספר חזה והעברתי את השעה שנותרה עד לזינוק (ב-8:30) בבחינת הרצים והשטח.

עד אותו היום השתתפתי במירוצים גדולים ועתירי תקציב וספונסרים בהם רצו אלפי משתתפים דוגמת מרתון תל אביב, מירוץ הלילה של נייקי או חצי מרתון המכביה. היתה לי זו הפעם הראשונה במירוץ קטן כזה בו מספר הרצים הגיע למאות. אף כי המירוץ אורגן בקפידה על ידי המארגנים, היה משהו ספרטני בהתפרשות בשטח שהזכירה יותר מחנה בצופים, אולי בגלל העדר חסויות אימתניות. כל האווירה היתה אווירת שטח טבעית ו"בריאה" החל בכיבוד (תמרים, ענבים ושקדים) וכלה בשירותים – "בטבע" היתה תשובתו של אחד המארגנים לשאלתי היכן השירותים כשהוא מצביע על היער מסביב. זו היתה תשובתו גם כשהתעניינתי מה עושה מי שצריך/כה לא רק להשתין. עוד הבדל מהותי במירוץ זה לעומת הגדולים והממוסחרים היה ברצים. ראשית, לא ראיתי רצים שחורים ממוצא אפריקאי כזה או אחר. שנית, גיל הרצים נראה גבוה יחסית למרוצים אחרים – הרוב נראו בסביבות גיל 40 ומעלה. עיון בתוצאות מראה שקבוצת הגיל עם הכי הרבה רצים (כ-35% מהרצים) היתה 35-44 ובסך הכל למעלה מ-70% מהרצים היו בני 35 ומעלה... שלישית שיעור האנגלוסכסים היה גבוה במיוחד. אנגלית נשמעה מכל עבר.

ריצה של למעלה מ-18 ק"מ אורכת זמן רב ולכן תכננתי להביא עמי נגן MP3 שיעזור לי להעביר את הזמן. כשהגעתי גיליתי ששכחתי אותו. "איך אעביר שעתיים ריצה בשטח? כיצד אסיח את דעתי מהמאמץ" תהיתי באזני אשתי כשגיליתי זאת, "אז תשיר" היא ענתה לי.

בדיוק בשעה היעודה, הוזנק המירוץ במקצה אחד ארוך. רק לאחר שהחל המירוץ הבנתי שזהו מירוץ השטח הראשון שלי ולמעשה זו הפעם הראשונה שאני רץ בשטח מאז הצבא. מייד התחלתי להכתיב לעצמי בלבי את הפוסט שאכתוב על הריצה הזו. להלן קטעים נבחרים מאותו פוסט דימיוני שהכתבתי לעצמי במהלך הריצה:

המירוץ החל בירידה תלולה יחסית ולא סלולה. "רק לא לעקם קרסול" לחשתי לעצמי – גם ככה יש לי נטיה לעקם את הרגל בכל מהמורה הכי קטנה גם בדרך סלולה. במהרה לאחר עיקול, הדרך התמתנה והפכה נוחה.

לאט החלו להפתח פערים בין הרצים. בכל 2 ק"מ היתה עמדת מים בכוסות ח"פ – הרבה יותר נוח מבקבוקי המים המחולקים כל 3-5 ק"מ במירוצים הגדולים. במהרה גיליתי שריצת שטח דורשת מהרץ ריכוז רב יותר מריצה על כביש – יש לשים לב לכל צעד. הריכוז הזה מעביר את הזמן טוב יותר מנגן MP3…

לקראת הקילומטר הרביעי הדרך הופכת סלולה אולם בעליה. העליה המשמעותית הראשונה.  אני שונא עליות. חשבתי על תיאורי הריצה של ליאור וזהר בהכנותיהם לריצה המטורפת מדן ועד אילת. חשבתי על המלצותיו של ליאור לא לחשוב בזמן הריצה. עקבתי אחרי הדופק שלי. "הדופק שלי גבוה, אני רץ מהר מדי", חשבתי לעצמי. אכן רצתי בקצב מהיר מדי.

אז בקילומטר החמישי באה ירידה משמעותית בדרך סלולה. אני אוהב ירידות. הקושי שבמאמץ העליה פינה את מקומו לעליצות פתאומית. נזכרתי בהמלצתה של לימור כשפתאום שרתי לעצמי את פזמון שירו של שלמה ארצי "אני נכנע נע נע נע נע נע איך אני נכנע לה" והרשתי לעצמי להתדרדר בירידה ולהגביר קצב. מתחילת המירוץ ירדנו כבר כ-200 מטר ועוד לא הגענו לשליש הדרך, אני מקדים את הזמן המתוכנן ב-2 דקות. בליבי התחלתי לדאוג, הרי המסלול מעגלי, המשמעות היא שאת כל הירידות האלה נצטרך בסוף גם לטפס…

ואכן הקילומטר השישי קיבל את פנינו בטיפוס תלול למדי ובשטח. אז הגיעו כ-4 ק"מ במישור שעברו בין שדות וכרמים כמובטח. השתדלתי לשמור על הקצב המתוכנן ועל ה-2 דקות שצברתי בירידות. "עד לסוף הק"מ ה-12 אין לך זכות להרגיש אפילו שקשה לך", ניסיתי אוטוסוגסטיה, "שכן זה המרחק הרגיל שאתה רץ באימונים".

הקילומטר ה-12 קיבל את פנינו בעליה קשה. אני שונא עליות. הרגשתי איך הכוח מתחיל לאזול לי. תוגה מלאה את ליבי. לא היה לי יותר חשק לשיר. שלפתי חטיף אנרגיה טבעי העשוי צימוקים, תמרים ושאר פירות טו בשבט, וכרסמתי אותו תוך כדי טיפוס. הטיפוס היה קשה, בפחות מקילומטר טיפסנו למעלה מ-150 מטר. קצב הריצה ירד דרמטית לכ-7 דקות לקילומטר – במהרה איבדתי את 2 הדקות שצברתי בירידות  כך המשיכה הדרך בטיפוס עד לקילומטר ה-14. בסך הכל טיפסנו כ-300 מטר.

הקילומטרים ה-14 וה-15 היו מישוריים למדי ועברו בחורשות ומטעים. הרגשתי את כף רגלי בוערת, פתאום התנגד בראשי השיר "walking on walking on walking on air" – יבלות החלו להציק והוסיפו כריות אייר נוספות לאלה של הנעל.

הקילומטר ה-16 קיבל את פנינו בירידה נעימה ומתמשכת שהפכה לתלולה בסופה, אני אוהב ירידות. שוב התנגן בראשי השיר "אני נכנע נע נע נע נע נע איך אני נכנע לה" הגברתי קצב – מריחים את הסוף! עוד כ-2.5 ק"מ למנייק. ירדנו כ-200 מטר.

ואז החלה עליה. ואני כזכור, שונא עליות. העליה נמשכה ונמשכה בדרגות תלילות שונות עד לסיום. רוח נגדית החלה לנשב. פחות מקילומטר לסיום הפכה העלייה לתלולה במיוחד בדרך משובשת וקשה. הרגשתי שאני רץ במקום, כאילו אני מטפס מדרגות. 3 רצים כסופי שיער עקפו אותי בעליה בזה אחר זה וגרמו לי להרגיש שאני רץ אחורה. מרחוק כמו בשמים נראה קו הסיום. טיפסתי לעברו. הדופק שלי הגיע קרוב ל-200 פעימות בדקה ע"פ שעון הדופק.

העליה נגמרה יש עוד 100-150 מטר לסיום. הרגשתי כאילו נפתחו לי מבערי אפטר ברנר. נתתי את כל מה שיש לי – הגברתי קצב לספרינט קורע נשימה ועקפתי את שלושת כסופי השיער שעקפו אותי בעליה ועוד 2 רצים שהיו לפניהם. פתאום הרגשתי כאילו הם עומדים במקום ואני רץ. הרגשתי כאילו כולם מצלמים אותי כשחציתי את קו הסיום לאחר שעה ו-54 דקות. בקושי נשמתי שעון הדופק דיווח על שיא של 203 פעימות לדקה וממוצע של 178 פעימות לדקה.

סיימתי את המירוץ בהצלחה וללא הפסקה אחת אפילו להליכה. השמיים החלו להתקדר וכשעזבתי את המקום כחצי שעה מאוחר יותר הגיעו גם לאזור לטרון הסערה וגשמי הזעף ששטפו את שאר המדינה.

בסך הכל היתה זו חוויה מהנה, מזג האוויר היה מעולה, עשיתי משהו שעוד לא עשיתי – מרוץ שטח. חבל שלמרות השם המבטיח, לא ממש היה קשר בין המירוץ ליקבים וליין. ואולי זה רק עניין של תיאום ציפיות. מכל מקום, יין שתיתי מאוחר יותר בארוחת צהריים אצל הורי…

לליאור וזהר אאחל – הצלחה. שיעבור בכיף, בקלות ומבלי לשבור רגל. הנה כתבה עליהם ששודרה ביום ה' בחדשות ערוץ 5:

התמונות נלקחו מאתר www.shvoong.co.il, הסרטונים מיוטיוב.

מבול של יין

עשרות יקבים הציגו לראווה אלפי יינות מהמובחרים שבתוצרתם למבקרים הרבים שגדשו את תערוכת סומלייה 2009 שהתקיימה בהיכל התרבות השבוע. התערוכה השנתית מאורגנת בקפידה ובעקביות זו השנה הששית על ידי אבי בן עמי וצוותו. בשנה שעברה כתבתי על החוויה ועל הטעימות האסוציאטיביות שערכתי. השנה החלטתי להתמקד ביין ופחות באנשים…

מזג האוויר הגשום והסוער הבריח רבים מהמזדמנים שבאים לשתות כדי לדפוק את הראש והשאיר רק את ההארד קור של חובבי היין העוסקים בתחום. בשל כך הצפיפות המעיקה התחילה מאוחר יותר והסתיימה מוקדם יותר מבעבר. על מנת להבטיח את המיקוד ולהימנע מצורך בפשרות הגעתי השנה לתערוכה בגפי. השתדלתי להמעיט בסמול טוק ובמינגלינג וניגשתי למלאכת הטעימה. התוכנית היתה לטעום מעט יינות ולהתמקד בכאלה איכותיים בלבד. התחלתי במגרש הביתי של יקבי ברקן שם הצטיידתי במחברת קטנה לכתיבת הרשמים ובטעימות ראשונות לכיול הלשון. בסיכומו של הערב גיליתי שתיעדתי במחברתי כ-25 טעימות מ-8 דוכנים שונים – רובם של היקבים הגדולים והמוכרים.

תערוכת סומלייה היא הזדמנות נדירה שלא ממש קיימת בתעשיות אחרות לשחקנים בתעשיית היין להציג בפני העוסקים בתחום, לקוחות, קניינים, קולגות ואף ספרים את מיטב מרכולתם באכסניה יוקרתית ומכובדת. עבור היקבים הקטנים והלא מוכרים, זו הבימה הכמעט בלעדית להגיע לתודעה של שומרי הסף: חנויות היין, המסעדנים והקניינים של בתי המלון והסיטונאים השונים. עבור הגדולים (יבואנים ויצרנים כאחד), לא ההכרה והמודעות הן הסיבה העיקרית להימצאותם שם, הרי כולם מכירים את יקבי כרמל, רמת הגולם, ברקן-סגל ואפילו את יתיר, הרי גליל ותבור. עבור הגדולים התערוכה היא הזדמנות להפגנת שרירים והנעת אג'נדות שיווקיות ואחרות שהם מעוניינים לקדם. דוכניהם הם מתחמי קונספט שנועדו להעביר חוויה ולא פעם גם מסר שיווקי יותר מאשר הטעמה של הבציר האחרון או יין עתידי זה או אחר (אף כי גם זה קורה).

הדוכן של ברקן-סגל התמקד בקונספט של קידום מכירת יינות בכוס במסעדות והציג כמה פתרונות בתחום הזה לצד הטעמה של היינות היוקרתיים של סגל ושל ברקן. שם בחרתי להתחיל את הטעימה: ראשון טעמתי את הקברנה סוביניון הלא מסונן של סגל. לא בגלל שאינני מכיר אותו כי אם בגלל שאני כן מכיר אותו. לא הרבה מזדמן לי לטעום יין משובח, עשיר ועמוס טעמים שכזה. בכך שפצחתי בו הצבתי את רף הפתיחה גבוה מאוד וליינות העתידיים מסדרת אלטיטיוד בציר 2007 שטעמתי אחריו לא היה הרבה סיכוי. בדוכן זה גם סיימתי את הערב בטעימה של יין עתידי אחר ומרגש: פינוטאז' בציר 2007 בסדרת ברקן סופרייר העילית. יין שעבר 18 חודשים בחבית, צבעו סגול באף ובפה מרגישים פירות אדומים, דובדבנים, וניל וקצת חמאה מהחבית. הזן הזה אהוב עלי במיוחד, התאהבתי בו כשטעמתי אותו בסדרת סופרייר הקודמת לפני כ-3-4 שנים בבציר 2002.

בדוכן של תשבי טעמתי מספר יינות. התרשמתי במיוחד מ"יונתן תשבי ספיישל רזרב 2004" העשוי מבלנד האופייני לבורדו: 50% קברנה סוביניון,40% מרלו ו-10% קברנה פרנק מכרמים שנטעו בשדה בוקר. היין התיישן בחביות עץ אלון צרפתיות 18 חודש וחוזקו הוא 14%. התוצאה היתה מרשימה ועל אף הבלנד הקלסי היין ניכן בתכונות עולם חדש. אשמח להיפגש בו שוב בארוחה כבדה ועתירת מנות בשריות.

לאחר טעימת 6 יינות אדומים גדולים וכבדים החלטתי שכבד לי ועברתי לגזרת הלבנים. התחלתי בדוכן העמוס והסואן של חברת שקד – שם התחלתי עם שרדונה מחבל שיבלי בצרפת של וויליאם פבר בסדרת גרן קרו משנת 2006. על אף גילו, צבעו של היין היה בהיר למדי ליין היה ריח שרדונה אופייני אבל גוף קל מהמצופה וטעם/ארומה מפתיעים של זיתים ירוקים היין היה חמצמץ ויבש מהמקובל בארצנו ובעל 13% אלכוהול. אהבתי אותו. עד היום בדרך כלל יינות עולם ישן לא עשו לי את זה יתר על המידה. זה היה טוב. לאור ההצלחה ביקשתי לטעום ריזלינג גרמני. קיבלתי ריזלינג של ד"ר לוסן מ-2008. יין בהיר מאוד, הריח הראשון של זיעה ישנה הבטיח יובש. הטעם, לעומת זאת, היה… מתוק. הו אז בדקתי את שיעור האלכוהול שבה וגיליתי שהוא עומד על 9% בלבד…

המשכתי בחיפושי אחר לבנים טובים והגעתי ליקב יתיר – יקב הבוטיק המוערך של כרמל הממוקם ברמת ערד. טעמתי שם ויוניה 2006 – זן אהוד עלי במיוחד מבין הלבנים. היין היה בהיר מאוד בעל ריח חמצמץ אבל עם סיומת מתקתקה, חוזקו היה 13.5%, טעמו היה מאוזן ומזמין והוא היה מעט מוגז. הוא הוגש קר מאוד ופשוט עשה חשק לעוד. רשמתי לעצמי לקנות אותו מייד לאחר שאתקן את מקרר היין שלי ששבק. לאור ההצלחה המשכתי לסוביניון בלאן של יתיר מ-2008 צבעו בהיר מאוד, ריח חמצמץ קצת זיעתי, גם הוא מוגז קלות. הוא כמעט נטול טעם יבש ונקי מאוד בדיוק כמו שאני אוהב את הלבנים שלי בקיץ. חבל שבא כבר החורף.

מצא חן בעיני מסע הלבנים שלי והחלטתי להמשיכו ביקב האם – יקבי כרמל – שם ניגשתי לטעום את הויוניה מבציר 2008 של הסדרה האזורית שבקידומה משקיע היקב בשנים האחרונות משאבים רבים. הבקבוק של היין יפה מאוד – ירוק בהיר בעל תווית שקופה ונקיה. היין היה בהיר מאוד, חוזקו היה 14%, טעמו היה חלש ומעודן יבש ומזמין בעל סיומת קצרה ויחד עם זאת עושה חשק לעוד.

בשכנות ליקבי כרמל היה הדוכן הגדול והמפואר של יקב תבור. גם הוא כמו יקבים גדולים אחרים הציג קונספט. הקונספט היה השפעת האדמה עליה גדלים הכרמים על היין. סדרת אדמה מציגה יינות מזנים קלסיים המגודלים בארבעה אזורי גידול על ארבעה סוגי קרקע שונים. כדי להמחיש את המסר דלפק הדוכן היפה היה שקוף כשמתחתיו היתה אדמה מאזורי הגידול השונים. החלטתי לבחון את השפעת האדמה על הזן האהוב עלי – קברנה סוביניון. כל היינות הם מבציר 2007 עברו תהליך עיבוד זהה, חוזקם 14.3% אלכוהול ויושנו 12 חודש בחביות עץ אלון – רובן חדשות. התחלתי ב"טרה רוסה" טעם מאוזן – לא עמוק מדי – קצת מיינסטרימי, עפיצות בינונית וסיומת מרירה. המשכתי ב"בזלת" ההבדל היה מורגז. יין זה היה מבושם יותר. טעמי העץ הורגשו הרבה יותר והסיומת עדין מרירה. אהבתי יותר את הבזלת. נראה שמה שהנחה את יינני ומנהלי היקב בהכנת סדרה זו היה שיטות של חשיבה יצירתית דוגמת SIT כמו הוספת מימד בה לוקחים תכונה של מוצר והופכים אותו לפרמטר בעל מספר ערכים המשפיעים על תיפקודו של המוצר הסופי – במקרה הזה האדמה עליה גדל הכרם.

בהמשך היה הדוכן הגדול והמרשים של יקבי רמת הגולן. איילה זינגר, ידידתי משכבר הימים, אירחה אותי למופת. הקונספט בדוכן זה הוגדר כ"עומק ורוחב" זן אחד מחלקה בודדת – סינגל ויניארד סינגל וויין. גם ביקב זה בחרו להתמקד ולא להציג את כל מרכולתם הרבה והאיכותית. כל היינות היו כולם מכרמים יחידניים, חלקם אורגניים, כשלבחינה המרתקת של השפעת הטרואר (גובה החלקה, מזג האויר בה, סוג האדמה שלה וכד') הוסיפו גם את מימד הזמן ורבים מהיינות הוצעו בכמה שנות בציר שונות. כאמור עומק ורוחב. לדעתי קונספט מורכב ומרתק זה היה מעט אקדמי מדי לפורמט של התערוכה, במיוחד לאחר טעימה של כ-20 יינות…

מכל מקום, ניגש לטעימה: טעמתי מרלו מבציר 2005 מכרם קלע הממוקם בצפון מערב רמת הגולן בגובה למעלה מ-800 מטר. היין ישב בחביות עץ 14 חודש והושק ממש לאחרונה. הוא חזק במיוחד: 15% בעל ריחות בולטים של ריבה ופילפל, מוסקט וצבע עז. טעמו מתפוצץ ועמוס. אחרי כל לגימה צריך לנוח, האפטר טייסט ארוך במיוחד. במשפט אחד זהו יין מרוכז מאוד. אחלה לטעימה או ללגימה לבד – כמו ויסקי או פורט. נראה לי שללגום אותו בארוחה יעשה עוול לשני הצדדים והוא יהיה בקרב מתמיד עם המנות על הדומיננטיות. אחריו טעמתי את המרלו האורגני מכרם אודם מבציר 2006. כרם זה ממוקם גבוה במיוחד בגובה 1100 מטר, גם הוא בחוזק 15% ונח 14 חודש בחביות עץ. צבעו סגול חזק ואטום. ריחו מעודן יחסית לאחיו מכרם קלע. הוא שונה מאוד – חמצמץ, עדין ובעל טאנינים מורגשים יותר. לפני לכתי ערכה לי איילה זינגר שאירחה אותי, טעימה עיוורת של שני יינות קברנה סוביניון מכרם אלרום. אני הייתי צריך לנחש איזה שייך לאיזה בציר. הראשון היה מבציר 2001 בחוזק 14.5% הוא התאפיין באף של מרציפן, עלים ירוקים, אדמה וטאנינים ישנים אבל עדין מורגשים, הטעם לעומת זאת מאכזב קצת ביחס לאף. השני היה מבציר 2005 כמדומני. היין היה סגול יותר בצבעו מעבר למקובל בקברנה, ריחו היה קצת חלש ושמרי וטעמיו היו בועטים. העץ הורגש מאוד – וניל הורגש והטאנינים היו מרירים ומייבשים. צעיר מדי לשתיה. ניחשתי נכונה…

נקודה שכבר נדרשו לה קולגות, היא חוזק היינות ההולך וגובר בשנים האחרונות בארץ אבל גם בעולם. אם פעם יין לבן מכובד היה בחוזק של 11%-12% אלכוהול ואדום נע בין 12% ל-13% הרי שהיום הלבנים מגיעים עד ל-14% והאדומים לא יורדים מ13.5% ומאמירים עד 15.5%. האם זה תוצר של שיפור התעשייה המקומית או תוצר של ההתחממות הגלובלית?

ויסקי מנוער, לא מעורבב

מפגש פורום בירה מזוקקת האחרון הוקדש למשקאות מבוססי ויסקי, דהיינו קוקטיילים וליקרים מבוססי ויסקי, המפגש תוכנן במקור להיערך בסמוך לראש השנה ולכן נבחר הנושא ה"מתוק" הזה. מסתבר שיש חיים אחרי ראסטי נייל.

המפגש הפותח את השנה השניה של פורום בירה מזוקקת, היה אינטימי משהו. בשל הנושא, הוא היה קליל יותר ויצירתי יותר מקודמיו. עד היום במפגשים למדנו על ויסקי דרך טעימה של כמה סוגי/מותגי ויסקי הקשורים בנושא מסויים. הפעם, לשם הויסקי או למותג היתה חשיבות משנית. המטרה היתה לבדוק איך עוד אפשר לשתות ויסקי, מלבד סטרייט או און דה רוקס. רובנו הכרנו את הקוקטיילים הקלאסיים ראסטי נייל, ויסקי סאואר, מנהטן וחבריהם, אבל לא הרבה מעבר.

1. שירי (מיושבי המפגש הראשון) התחילה כשהכינה קוקטייל שלמדה כמה ימים קודם בשם הסנדק.  מכיל 2 סקוטש 1 אמרטו. אהבתי את הקוקטייל ואת פשטותו. האמרטו ממתיק ומוסיף ריח נעים של מרציפן לויסקי. הויסקי מצידו מעדן את המתיקות של האמרטו ומותיר אפטר טייסט נעים של ויסקי. ושיעור האלכוהול שלו מכובד ומגיע לכ-37-38% אלכוהול (תלוי בויסקי).

2. נעה הפגינה יצירתיות מקסימלית כשהמציאה את "ניגירי סקוטש". הקוקטייל מכיל 2 סקוטש 1 צ'ויה (ליקר שזיפים יפני), 2-3 פרוסות ג'ינג'ר כבוש (הורוד הזה שמגיע ליד הסושי), כמה רצועות קמפיו (דלעת יפנית כבושה) ולסיום 3 טיפות סויה. בזמן ההכנה כולנו הסתכלנו על השפית שרקחה בהתלהבות את מרקחתה וחששנו לבאות. רק לאחר שהיא ועוד שניים טעמו ואמרו שזה טוב, הסכמתי לבדוק אותו בעצמי. התוצאה היתה מפתיעה. הקוקטייל הרגיש סמיך, הוא היה מתקתק חמצמץ, עם אפטר טייסט מעניין וחריף משהו – של ויסקי אם כי הויסקי לא ממש הורגש.

3. גלעד – אחיו של המארח, הכין לנו "גולד ראש" – מדובר בהמצאה שלו המבוססת על ווייט ראשן בו במקום וודקה, שמים ברבן. אז מה היה לנו בבהלה לזהב? מנה ברבן חצי מנה ליקר קפה קלוהה ומנה שמנת. התוצאה נראית כמו וייט ראשן, ריח הברבן בולט מאוד ומפתיע בדומיננטיות שלו. השמנת קצת מתפרקת באלכוהול. הקלוהה והברבן מתאימים טוב ביחד ומשלימים אחד את השני – הוניל מהברבן הולך טוב עם ארומת הקפה המתקתקה מהקלוהה. הסגירה עם שמנת נותנת ניחוח חמאתי וסמיך להכל. הקוקטייל היה טעים עם התחלה בולטת של ברבן וסיומת נעימה של קפה.

4. עמית, המארח, הלך על בטוח כשבחר להכין לנו ראסטי נייל – קוקטייל קלסי המבוסס על סקוטש ודרמבוי. היחס שבחר עמית הוא 1 סקוטש 0.4 דרמבוי – כדי שלא יהיה מתוק מדי. ההברקה באה כשנעה הציעה להוסיף לקלסיקה הזו כמה עלי בזיליקום קצוצים. התוצאה היתה ריחנית, מתובלת ודבשית אבל לא מתוקה באופן קשה לעיכול (לחובבי ויסקי כמותנו)

5. המשכנו עם ליקר אייריש קרים של בושמילס. חוזקן 17% כמו אחיו המפורסם בייליס. מסתבר שמשפחת הליקרים הזו צעירה יחסית והחלה לפני כ-35 שנה בלבד. האייריש קרים של בושמיל'ס סמיך ושמנתי יותר מבייליס. צבעו אפור יותר. כשדיללנו אותו עם ויסקי אירי (ג'יימסון) הוא התבהר, הפך לפחות סמיך, טעמו היה יבש יותר ומתוק פחות ובסך הכל הוא דמה יותר לבייליס.

6. רצינו להכין עוד קלסיקה: רוב רוי המכיל ויסקי, וורמוט אדום ואנגוסטורה. לא היו לנו וורמוט אדום ואנגוסטורה, אז נאלצנו לאלתר קוקטייל אחר… התוצאה היתה: 2 סקוטש 1 וורמוט יבש (מרטיני דריי) שהיה בצבע צהבהב שקוף בהיר ולא מזמין בריח מובחן של… בצק. כן ריח של בצק לא אפוי טעמו ומרקמו בפה היו מימיים משהו וטעמו היה חמצמץ ויבש.

את התוצאה הלא נעימה החלטנו לנסות לשפר בשתי צורות:
פעם אחת הוספנו כפית או שתיים של צ'ויה. הצבע חזר להיות צבע ויסקי. הטעם הפך לחמצמץ יותר אבל לא בהכרח טעים יותר… עדין הבצק שלט.
פעם שניה במקום צ'ויה, הוספנו 2 כפיות דרמבוי ששידרג את המנה. פתאום הריח הסתדר – התבלינים והדבש בדרמבוי הלכו מצויין עם התבלינים של הוורמוט. המתיקות של הדרמבוי הרגיעה את היובש של הוורמוט והסקוטש מבלי להפוך לדומיננטית. זה היה שדרוג מוצלח לקוקטייל פחות מוצלח.

מאחר וזה פורום בירה מזוקקת, הרי שלא יתכן שנפתור את הערב בלי קוקטייל הכולל גם בירה עם הויסקי שלו. אני תרמתי את אייריש נייט – מנה של ויסקי אירי מתקתק עם השלמה של סטאוט אירי יבש. הסטאוט שעמד לרשותנו היה המידנייט סטאוט של הדאנסינג קאמל שהוא סמיך וכבד בדרך כלל.  התוצאה ארומה מתקתקה שמזכירה שיבולת שועל וקוקוס. היובש של הסטאוט נרגע ומאוזן באמצעות המתיקות של הויסקי האירי. התחושה בפה היא שלקוקטייל זה יש הרבה גוף ושהוא "לעיס" כהגדרת חלק מהמשתתפים.

לסיום הכנו עוד קוקטייל המבוסס על בירה וויסקי. היה זה סמוקינג סטאר. המבוסס על 50 מ"ל סינגל מאלט סקוטי מעושן (במקרה שלנו לפרויג) עם 200 מ"ל גולדסטאר (או כל לאגר כהה אחר, לצורך העניין) התוצאה ריח עישון חזק הנודף מהבירה למרחוק (יש כאלה שאוהבים את זה) הבירה הופכת את הויסקי המעושן לבר שתיה וזורם, אם כי הייתי מקטין את מנת הויסקי ל-30 מ"ל (שוט) הויסקי מצידו מכביד את הבירה ומאפיל בעישונו על טעמי הלתת והשמרים שבבירה. בסך הכל קוקטייל בעל פוטנציאל אף כי הייתי מקטין את מינון הויסקי בו.

בסך הכל היה נחמד ועשה לי חשק לשוב ולהכין קוטקטיילים .

דובים ולא יער

כמאה שנה חלפו מאז נכחדו הדובים מאזורינו במהלכן וילות החליפו את הפרדסים שהחליפו את היערות בסביבות רעננה. לאחרונה באחת מאותן הוילות שוב צצו "הדובים". הדובים הם האחים דגן ורותם בר אילן שהקימו מבשלה ביתית קטנה, מהיצירתיות והפוריות שקמו במקומותינו. ביום שבת שמשי נסענו לבקר אותם.

בדובים נפגשתי לראשונה בפסטיבל הבירה במעברות, התלהבותם ושמחתם היו מדבקים וגרמו לכך שרשמתי לעצמי לפגוש אותם בהזדמנות הראשונה וזו נקרתה ביום שבת שמשי עת היינו זוגתי ואני במקרה ברעננה. בהתראה של פחות משעה נחתנו ברחוב שקט ברעננה והתקבלנו בשמחה על ידי דגן ורותם. הם היו עסוקים בחצר בבישול בירה, כפי שהם עושים מדי שבת בחודשים האחרונים. דגן כמתחייב משמו הוא הברומייסטר. אחיו רותם אחראי על המיתוג. בעת הבישול נדמה כאילו רותם הוא הסיידקיק של דגן אבל כשמדברים על ענייני המיתוג/שיווק של הדובים רותם לוקח פיקוד.

הכל התחיל בטיול משפחתי בן 8 חודשים של דגן בארה"ב בו חבר שחי בארה"ב ומבשל בירה להנאתו כתחביב, הדביק אותו בחיידק בישול הבירה, בהמשך הטיול נחשף דגן לתרבות בירות הבוטיק המרתקת של החוף המערבי בארה"ב. לפני פחות מחצי שנה שב ארצה. הוא לא בזבז זמן ומכיוון שהיה באותם ימים מובטל, היה לו שפע ממנו, והחל לבשל בירה בבית. במהרה הדביק גם את אחיו רותם בחיידק. מאחר ושניהם היו חובבי בירה עוד לפני כן, הם נכנסו לעיניין במלוא המרץ וההתלהבות.

די מday one נבחר השם, ככל הנראה נגזר משם סבם "ברלין" ולא מגזרתם העגלגלה של האחים. רותם שמתפרנס מחברת העיצוב והמיתוג סדובסקי ברלין בה הוא שותף, לקח על עצמו מייד את נושא המיתוג והשיווק של המיזם המשפחתי. כבר בבישולים הראשונים ניכר שהושקעה חשיבה רבה בכל בישול. הן על מיתוג הבירה, הן על הסגנון והן במתכון ודיוקו. רותם רקח מייד תווית מעוצבת לכל בירה שיוצרה ובאופן טבעי ואינטואיטיבי יצר שפה מיתוגית ברורה ומבודלת לבירות עם שמות שבחברות גדולות ודאי היו מפרנסים קופירייטריים ומנהלי קריאטיב רבים בשעות של דיונים, קבוצות מיקוד ובליסת בורקסים. הם דאגו שתהיה להם בירה מייצגת בכל אחד מהסגנונות הקלסיים של בירות בוטיק והעניקו לכל אחת שם מסתורי, סיפור ותווית מפתה. כך נולדו המכה הראשונה (אייל בריטי), סיבוב שני (אייל בלגי בהיר), יונק הדבש (אייל בלגי כהה), חצות (סטאוט/פורטר), אינדירה (IPA איך לא?) והדוב השביעי (אייל ענברי).

ההתלהבות והפוריות של השניים לא נעצרה כאן, דגן מתעד בקפדנות כל בישול של המבשלה בבלוג "המבשלה הביתית שלי" בו הוא מתאר בפירוט את לבטיהם, מחשבותיהם, תהליך הבישול ואפילו מתכוניהם של הדובים. רותם מצידו  פתח לה דף/יוזר בדה מרקר קפה, הפיק חולצות T לכל אחת מהבירות והחל במלאכת מסחור שלא מביישת משלות בוטיק אמריקאיות. המבשלה מייצרת למעלה מ-60 בקבוקים בכל אצווה (מחזור יצור) ובפחות מחצי שנה יצרה כבר למעלה מ-20 בישולים כך שבחישוב זריז מדובר בלמעלה מ-400 ליטר בירה – כמות שמבשלים ביתיים ממוצעים מייצרים בשנתיים שלוש.

בעת ביקורנו שם  בישלו האחים, תוך כדי סיפור סיפורם, את יונק הדבש – הבירה שמסתמנת כלהיט של המבשלה ולאחר שטעמנו כמה מיצירותיהם (הסיבוב השני, חצות, אינדירה ויונק הדבש) הם ביקבקו את הביטר הראשון שיצרו.

לדאבוני, איבדתי את רשמי הטעימה ולכן אנסה לדלות מזכרוני את התרשמותי מהבירות. ככלל, הבירות של הדובים, לוקות עדין במחלות ילדות וכאבי גדילה הנובעים מניסוי וטעיה של האחים, אולם קצב הבישולים, קצב השיפור וההתלהבות המדבקת מבטיחים שבמהרה הם יצברו ניסיון וידע ויתגברו עליהם.      אינדירה מתמודדת עם יונק הדבש על תואר הבירה הפופולרית של המבשלה. זוהי IPA מרה במיוחד המתגאה ב57 ibu (יחידות מרירות) ההופכות אותה ככל הנראה לבירה המקומית המרירה ביותר בארץ. היא אכן היתה מרירה אם כי נעדרו ממנה הארומות החזקות והפרחוניות של הכשות המצופות מסגנון זה. דגן הבטיח שערך תיקונים במתכון ושכבר בבישול הבא יורגש ההבדל. חצות היתה יותר שעת ערב שכן צבעה היה בהיר מהמקובל בסגנון פורטר או סטאוט. רותם, חובב סטאוט משובע (מבשל תמיד עם חולצת גינס), הסביר שכך הם אוהבים אותה. הטובה ביותר לטעמנו, אם זכרוני אינו מטעני היתה יונק הדבש. זו היתה הבירה שלימור, אשתי הכי אהבה. זו הבירה החזקה ביותר שיצרו עד כה (8% אלכוהול), זו הבירה שזכתה להצלחה הגדולה ביותר בפסטיבל הבירה במעברות ועם לא די בכך הרי שתוויתה של בירה זו בה נראית ציפור יונק דבש יונקת מדדה של עלמת חן צעירה ומעורטלת, גונבת את ההצגה מכל שאר התוויות.

מדהים שאת כל זה הם עשו בתוך פחות מחצי שנה. אם ימשיכו בקצב כזה, מעניין לאן יגיעו בעוד 5 שנים… לפני לכתנו הצטיידנו בכמה בקבוקי דובים, עבור האוסף. היה אחלה.

ויסקי ועוד

בפעם הקודמת שהתארחנו אצל הבאריקים נהננו מארוחה חורפית מעולה וערב טעימות בירה ואוכל. בסוכות האחרון הוזמנו על ידי יריב ושני – הלא הם מייסדי מבשלת "באריק", לקבל את בוא הסתיו בערב טעימה של ויסקי ועוד. ויסקי הוא משקה של חורף. בקיץ בדרך כלל אני מעדיף לשתות בירה בצורתה הבסיסית ולא בגרסתה המזוקקת והמיושנת. לאחר "חופשת קיץ" משתיית ויסקי החלטנו שזו דרך מצויינת לקבל את השנה החדשה.

1. הגענו בשעת ערב מוקדמת,  בזמן ששני עמלה על פיצה טריה במטבח, יריב הציע לחמם את הקנה עם… רום דווקא. מדובר ברום מיושן בשם Ron Zacapa Solera Gran Reserve בן 23 שנה ו-40% אלכוהול. את נפלאות הרום המתיישן גיליתי לפני כשנה במקרה כשבדיוטי פרי של בלגיה הוצעה לי טעימה מבקרדי רום מיושן 8 שנים וגיליתי שיתכן שרום יכול לעמוד גם בפני עצמו ולא רק כבסיס לקוקטיילים. הרון זאקאפה סולרה גראן ריזרב שיריב מזג לנו הבהיר מעבר לכל ספק שרום טוב ומיושן יכול לתת פייט רציני לויסקי. צבעו היה חום עמוק ומזמין. הוא הדיף ריח עץ נעים. לא כבול כי אם עץ ועם רמז קל שבקלים לעישון עם מעט טחב מתקתק. טעמו היה מתוק. האלכוהול בו כמעט ולא הורגש והוא זרם בקלות במורד הגרון כשהוא משאיר אפטר טייסט של חמאה ווניל האופייניים לרום.

2. לאישתי, הנהגת התורנית, זה היה חזק מדי ולכן קיבלה שוט בכוס אספרסו קטנה של Borghetti – ליקר אספרסו. צבעו שחור וסמיך כשל אספרסו. הוא בעל ריח קפה מריר וטעם של קפה מתוק. חוזקו 25%. יכול להיות אחלה כמלווה לקינוח שוקולד במקום קפה מסורתי.

3. הפיצה כבר מוכנה, אבל רגע לפני שאנו טועמים אותה אנחנו משלימים את פרק ה"ועוד" במפגש עם טעימת ראקי ביתי מכרתים. מדובר בתזקיק של שיכר ענבים או שאריות הענבים ששימשו ליצור רצינה (קרוב לודאי) אך בניגוד לעראק או אוזו מסורתיים – בראקי זה לא הושרו זרעי אניס ולכן אין לא את הריח האניסי האופייני. למעשה זה סוג של גראפה כפרי מכרתים. המשקה נמזג מבקבוק מים מינרלים מפלסטיק. שיעור האלכוהול בו איננו ידוע. הוא שקוף כמים והוגש קר מאוד. ריחו גס ומחוספס שהזכיר לי ריחות של כפר ושדות ים תיכוניים. הוא היה כמעט נטול טעם אבל עדין הרגיש מחוספס וגס בפה. הפיצה המהבילה בעלת הבצק הפריך והדקיק שליוותה אותו דווקא היתה עשירה בטעמים ומעודנת ושודרגה בטונה ואננס.

לאחר חימום הקנה ניגשנו לדבר האמיתי טעימות הויסקי שלשמן התכנסנו. בדיעבד כשאני מביט ברשמי הטעימה, היינו צריכים לטעום את שטעמנו בסדר הפוך שכן העוצמה של הראשון בסדר הטעימה היתה כל כך גדולה שהאפילה על הבאים אחריו והייתה בבחינת קרב לא הוגן.

4. גלנמורנג'י סיגנט – אריזה יפה ומושקעת ביותר, כולל הקופסא והפקק. הבקבוק מושחר בחלקו העליון. הפקק כבד במיוחד ומכין את הלוגם לחוויה הממתינה לו. הסיגנט עשוי מלתת שוקולד (לתת קלוי בעל צבע חום כהה ומאפייני טעם של שוקולד, קליה וקפה) המעניקה לויסקי טעם שוקולדי משהו – מריר מתוק. חוזקו 46%, התורמים לכבדות המשקה, גורמים לו להיות מעקצץ על הלשון ומשפיעים על האף שיהיה קצת אצטוני או מזכיר לק ציפרניים. התחושה בפה סמיכה והוא בעל אפטר טייסט ארוך במיוחד של חמאת שוקולד. בסך הכל עוצמתי ונעים מאוד. אין מידע על גילו של הויסקי.

5. גלנמורנג'י לסנטה – הרכש האחרון שלי. ייחודו של הלסנטה הוא ביישון הכפול שהוא עובר: ראשית בחביות ברבן ואז פיניש בחביות שרי ספרדיות. משמעות השם לסנטה הוא חום ותשוקה בגאלית, ואכן לגימה ולו הקטנה ביותר מויסקי זה ממלאת את הגוף בתחושת חום. גם חוזקו של הלסנטה הוא 46% וגם כאן אין התייחסות לשנה. לאחר הסיגנט הוא נראה שטוח וחיוור, אבל בטעימה חוזרת ונפרדת עוצמתו מורגשת. הוא מורכב, מעודן ובעל טעם שארי ארוך. טעמו חריף מעקצץ אבל מאוזן. הוא נהנה ממתיקות עדינה שהעניקו לו החביות, יש בו עץ עם רמז קל לעישון. צבעו חום בהיר – צבע ויסקי קלאסי. בכלל כל החוויה בטעימה היא של ויסקי איכותי טוב, מעודן ואלגנטי אך נטול מאפיין בולט המייחד אותו. הוא פשוט טוב ומאוזן.

עוד פיצה עשתה את דרכה לביטננו כחוצץ לדיפון דפנות הקיבה לקראת הבאות. הפעם היתה זו פיצה עם חתיכות עגבניה שמן זית ונקניק שהיתה טובה אפילו מקודמתה.

6. anCnuc 16 – סינגל מאלט היילנד בן 16 שנה וחוזק 46% בצבע קש בהיר (ככל הנראה ללא תוספת קרמל) בעל ריח לתת סוכרי משהו ,טעם עדין ומתקתק המעקצץ בפה. עם רמז לעץ אבל ללא עישון. מזכיר רום מיושן יותר מאשר ויסקי. בעל סיומת מלוחה משהו המסגירה את מוצאו וכן סיומת של חמאה/שמנת

7. Booker's חוזק חבית – מדובר בברבן של מזקקת small batch של ג'ים בים – המזקקה המייצרת גם את knob kriek. מדובר בסינגל בארל לא מסונן בחוזק חבית  של 63.45% אלכוהול ההופכים אותו לויסקי החזק ביותר שטעמתי עד היום. הוא מיושן 7 שנים, צבעו אדום עמוק. הוא בעל ריח חזק במיוחד שהזכיר לי קוניאק ופירות אדומים כגון פירות יער, ענבים וכד'. למרות חוזקו האלכוהול לא שורף את האף שמרגיש עץ טרי וקרמל. טעם מרוכז מאוד וצורב שהזכיר לי בתחילה חמאה ואחר כך חמצמצות של ענבים. בעל אפטר טייסט אינסופי שמתפתח ומתמתח בפה?: ענבים, קוניאק, חמאה, שמנת. לאחר תוספת ספלאש מים, משתחררים עוד גווני טעם וריח שהמפתיע ביניהם הזכיר לי מנטה.. היחיד הערב שיכל להתמודד עם עוצמתו של הגלנמורנג'י סיגנט.

8. לקינוח ביחד עם ביסקוצ'ים לא מתוקים וגבינה, הוגש ברוקלדי 12 2nd edition. סינגל מאלט איילה בחוזק 46%, צבע קש כהה ללא קרמל. ריח גופריתי מעט – שהזכיר לי ברגע הראשון גפרורים, טעם מורכב ומעקצץ עם סיומת מלוחה (מסתדר עם הגופריתיות) ומתיקות עדינה. תחושת הפה שלו היא סמיכה, עגולה ושמנונית.

אחרי כל אלה המשכנו לקולנוע לראות את סרטו שנוי המחלוקת של לארס פון טרייר – אנטי קרייסט  . אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

revolution number 9

לא. לא של הביטלס אלא של הבירה. בפעם התשיעית אירח בית היין במעברות את פסטיבל הבירה האינטימי והמחתרתי של חובבי הבירה בישראל, המתקיים פעמיים בשנה בהפקת חברת בירמאסטר. גם הפעם כמו בפעם הקודמת גנבו את ההצגה מבשלות הבוטיק הביתיות.

השנה בשונה מהפעמים הקודמות, הפסטיבל התקיים על פני יומיים בלבד (חמישי ושישי של חול המועד סוכות) אף כי נראה שלא פגע ממספר המבקרים הכולל שע"פ מכירת הכרטיסים הגיע ל-1200. מספר הבירות שהשתתפו נשק ל-70, תוך שינוי בהרכב המציגים, כלומר לא מעט בירות שהוצגו בעבר, נעדרו הפעם ולא מעט בירות חדשות הצטרפו. הדבר הבולט השנה לעומת העבר הוא ריבוי היבואנים שיוצגו בפסטיבל על ידי אנשי בירמאסטר במקום על ידי עצמם, כך אולי היה פחות מיתוג, אבל היו יותר אחידות ושירות מקצועי יותר בדוכנים. עוד דבר שבלט הוא שינוי במב"י חרגה מהרגחה והציגה באירוע 2 בירות "אחרות" במקום הקרלסברג טובורג הרגילים – את קרלסברג אלפנט וטובורג 6.0 העונתיות שלהם. בדוכן של טמפו הוצגו פאולנר דונקל, פאולנר סלבטור וסמואל אדמס בוסטון לאגר. ובדוכן של נורמן פרימיום – המבחר הרגיל. כפי שאמרתי בפתיחה את ההצגה גנבו המבשלות הבוטיקיות יותר.

2 מבשלות בוטיק ישראליות חדשות (לי) הציגו לראשונה בפסטיבל: מבשלת הדובים ומבשלת אביר האלה. עוד אורחים חדשים בפסטיבל היו מבשלת מוזס שהשתתפה בסמואל אדמס לונגשוט ו"אייל חד הקרן האחרון" של "המרכז לבירה ביתית", רשף. עוד הציגו, מבשלת סלארה מגניגר שבגליל, ישראייל ממבשרת ציון, מבשלת שוף הבלגית , נגרה מודלו המקסיקאית ששבה ארצה לאחר העדרות והיתה חדשה בפסטיבל ובירות רבות נוספות באמצעות דוכנים של בירמאסטר.

מבשלת הדובים היא מבשלה ביתית חדשה מרעננה המייצרת מגוון של 6 בירות עם שמות מעניינים כמו יונק הדבש, הדוב השביעי, המכה הראשונה או אינדירה. לבירות מוצמדות גם תוויות מעוצבות ויפות. אצלם טעמתי את "המכה הראשונה" – אייל סקוטי, שבעיני לא היה מעושן דיו, אבל מאידך נעים לשתיה.

מבשלת אביר האלה היא מבשלה ביתית חדשה מאזור עמק האלה המגדירה את הבירות שלה כ"בירה כפרית". הציגה 4 בירות כמדומני. בהמלצת היצרן - ארם – טיפוס צבעוני וססגוני, טעמתי את החיטה ואת הפורטר (שאת שמן שכחתי). שתיהן היו חזקות מהמקובל בסגנונות שלהן. בירת החיטה היתה חמצמצה, וניכר בה שמשהו בתהליך הבישול שלה התפקשש, מלבד מראה (צבע ועכירות), היא נעדרה סממנים של בירת חיטה, הן בשיעור האלכוהול, הן בטעם ובעיקר בריח (אף רמז לציפורן, טופי או בננה). הפורטר לעומת החיטה היתה מרשימה וטובה, עשירה בטעמים וארומות (אם כי היו שאמרו שטעמי הקלייה בה מעט משתלטים) היא היתה חזקה מעבר למקובל (בסביבות 7% אם זכרוני אינו מטעני) והיתה בעלת גוף מאסיבי.

לרגל הפסטיבל נערכה גם תחרות בין הבירות המשתתפות. בפסטיבל גם הוכרזו זוכים בתחרות שהתקיימה בכמה קטגוריות. השיפוט נערך בשני שלבים לפני הפסטיבל על ידי צוות שופטים מיומן ביניהם עיתונאי אלכוהול ומזון, בשלני בירה שלא השתתפו בפסטיבל, מסעדנים ועוד. בסך הכל השתתפו בתחרות 50 בירות ב-7 קטגוריות.

בקטגורית לאגר בהיר זכתה פאולנר אוקטוברפסט – העונתית של פאולנר לסתיו, שאף כי תוכננה להופיע בפסטיבל בגרסת החבית, נעדרה ממנו לבסוף והיתה זמינה רק במארז בחנות.

בקטגורית לאגר כהה זכתה בישוף דאבל בוק מגרמניה.

בקטגוריית החיטה זכתה Isra-ale German Wheat – בירת החיטה של דני נילסן ממבשרת ציון.

בקטגוריית אייל בהיר זכתה פעם שניה ברציפות ESB של מבשלת פולר'ס האנגלית.

בקטגוריית אייל כהה זכתה סלארה סטאוט – שגם זכתה ב- Best in Show.

בקטגוריית אייל בלגי זכתה שימיי טריפל – הכחולה.

ובקטגוריית ה"מיוחדות" זכתה לינדמנ'ס תפוח.

אז למה מהפיכה? כי אנו עדים לתהליך הסטורי שקורה בימים אלה לענף הבירה בארץ שהופך מאוליגופול של 2 יצרנים גדולים וחופן יבואנים,  לשוק תוסס, רבגוני המתחדש חדשות לבקרים. מהפיכה שמביאה עמה נחשול של מבשלות בוטיק טובות יותר וטובות פחות ששיאו עדין לא הגיע. 2009 בלי ספק היתה שנת הפריצה של מבשלות הבוטיק, בה אחרי החלוצים שהחלו לפעול בשנים האחרונות הגיעו עוד ועוד שחקנים חדשים ומעניינים.

כל הכבוד לבירמאסטר על האירגון ותודה לבית היין על האירוח.

בית בירה בווארי

אי אפשר לבקר במינכן ולהימנע מביקור בטברנה בווארית, בבירגארטן בווארי או בבית בירה בווארי. וכשמבקרים במינכן בתקופת האוקטוברפסט ומזג האוויר שמשי וחייכני, נראה שאיש אינו עובד וכולם יושבים בחצרות ובגני הבירה ולוגמים בירה בכוסות גדולות. פוסט זה מוקדש לכמה ממקומות אלה

טעימה ראשונה

כמה שעות לאחר הגיענו למלון במינכן כאורחיה של "פאולנר", הוזמנו כקבוצה לארוחת ערב בטברנה בווארית. אחדים ודאי מרימים גבה  בשל החיבור בין המילה "טברנה" המקושרת בדרך כלל עם מסעדות עממיות ים תיכוניות ועם המילה "בווארי" המקושרת יותר עם מסבאות קולניות הנסובות סביב בירה, אולם זה מה שזה היה. מסעדה עממית בה הוגש אוכל בווארי מסורתי בלוויית בירה כיד המלך.  העיצוב – הכל מחופה בעץ בהיר מהרצפה ועד התקרה. יושבים על ספסלים ארוכים מעץ או על כסאות עץ פשוטים. המזון זרם למרכז השולחן, כל סועד קיבל מנת סלט אישית ובירה. הסכו"ם והמפיות, כמקובל בבוואריה, היו מרוכזים בכוסות חרס במרכז השולחן. מגוון הבירה במקום היה מוגבל למבשלה אחת או שתיים בלבד, אולם כלל לא מעט בירות: חיטה, חיטה כהה, חיטה ללא אלכוהול, חיטה לייט, הל (לאגר בהיר), הולץ פס (מייד ארחיב עליה), מונשנר לאגר (לאגר כהה) והל ללא אלכוהול. יתכן והיו עוד סוגים שנמלטו מעיני. כל בירה הוגשה בכוס המתאימה לה. מעניין שמחבית היו רק 3 או 4 בירות, כל השאר נמזגו מבקבוקי חצי ליטר והוגשו בכוס (לעולם לא עם הבקבוק).

בסיבוב הראשון כולנו קיבלנו את ה"הולץ פס", מדובר בבירת לאגר בהירה הנמזגת מחביות עץ באמצעות גרביטציה וללא דחיסה של CO2 לתוכה, כמו שהיה נהוג לפני מאות שנים. הבירה המתקבלת היא בירה טריה מאוד צלולה במיגוז עדין הזורמת בקלות במורד הגרון. חביות העץ זמינות במעט מקומות בבוואריה בשל אורך חיי המדף הקצר שלהן – הבירה לא מפוסטרת ונשמרת בקירור כל העת, ומרגע נקירת החבית יש לסיימה תוך 48 שעות, אחרת היא מאבדת את המיגוז שלה ונעשת "שטוחה". בסיבוב השני, כל אחד הזמין את הבירה שרצה. האוכל שליווה את הבירה היה אוכל בווארי טיפוסי: גבינות, פלטת נקניקים עתירי שומן, בשרים צלויים (כולל בקר ועוף), שפצלה (מעין איטריות בצק שלוקות במים ואז מטוגנות), כרוב כבוש וסלט ירקות.

גן בירה בשוק

למחרת יצאתי לבחון מקרוב עוד כמה מוסדות בירה במינכן ואף תיעדתי את חלקם במצלמתי. מכולם הכי אהבתי את הפשוט בכולם: הבירגארדן המשותף לשש המבשלות של מינכן באליאנמרקט – שוק המזון של מינכן הממוקם 3 דקות הליכה ממאריאנפלאץ – הכיכר המרכזית של העיר. באליאנמרקט יש מעין שוק איכרים הפועל מדי יום בימות הקיץ ומספר ימים בשבוע בחורף, וכן ריכוז מרשים של קצבים ומנקנקים למיניהם (איך קוראים בעברית למי שעושה נקניקים ונקניקיות?). לחובבי הז'אנר זו חוויה מעוררת תיאבון ובלוטות. ולכן כדי להשקיט את הבלוטות הוקם בסמוך בירגארטן בו 2 קיוסקים: אחד המוכר מזון הדומה למזון מהיר בשיטת שירות עצמי והשני שמוכר בירה באותה שיטה בדיוק. כך מתיישבים על שולחנות וספסלים יחידים וקבוצות. קונים בקיוסק אחד נקניקיה עם כרוב כבוש ולחמניה/פרעצל, וממשיכים לקיוסק השני בו נמזגת להם הבירה הרצויה מכל אחת מ-6 המבשלות המקוריות של מינכן (פאולנר, האקר פשור, לוונבראו, הוףבראו, שפאטן ואוגוסטינר) מגוון הבירות מורכב מבירות בבקבוק (הל, דונקל לאגר, וייס ביר, דונקל וייס ובירה ללא אלכוהול של כל המבשלות) ובירה אחת בלבד בחבית המתחלפת מדי יום בתורנות בין המבשלות. ניתן להזמין חצי ליטר או ליטר בלבד. אגב את הבירה מחבית אפשר להזמין באחד מ-3 אופנים: בירה במזיגה רגילה, רדלר (המקבילה הבווארית לשנדי –חצי בירה, חצי מיץ ליים), ורוס (חצי כוס בירה וחצי כוס קצף). מי שקצר בזמן יכול לחטוף את הנקניקיה שלו וללגום את הבירה בעמידה על אחת החביות הפזורות בסמוך. הגעתי לשם בשעת צהריים מאוחרת ושמשית והמקום היה עמוס לעייפה באנשים.

האם בארץ יתכן שיתוף פעולה כזה בו במקום יש ברז אחד המוזג בירה של מבשלה אחרת מדי יום?

ההיסטוריה של גני הבירה הבווארים

גני הבירה התפתחו בבוואריה במאה ה-18 לאחר שהלאגר הכהה שאיפיין את בוואריה הפך למשקה הפופולרי באזור. ועכשיו רגע של היסטוריה:
עד למאה ה-18 כל הבירות בעולם היו עשויות בתסיסה עילית (אייל) בטמפרטורת תסיסה שהתאימה לטמפרטורת החדר באירופה (14-20 מעלות צלזיוס) ונמשכה ימים בודדים עם תקופת הבשלה קצרה של כשבוע. במאה ה18 התפתח בגרמניה סיגנון בירה חדש שכבש לו מעריצים במהירות. היתה זו בירה קלה לשתיה, עמידה יחסית ובעלת טעם עקבי – בירת הלאגר הכהה המכונה מונשנר לאגר (לאגר מינכנאי). בירת לאגר עשויה בתסיסה תחתית בטמפרטורת תסיסה נמוכה של 2-8 מעלות צלזיוס ולאחר מכן מאוחסנת להבשלה משך זמן ארוך יחסית בחביות. שם הסגנון ניתן לו מהמילה הגרמנית לאגר –מחסן או לאחסן – שכן היה צורך לאחסן את הבירה מספר שבועות או חודשים לפני שהיתה מוכנה לשתיה. מאחר ומערכות קירור לא היו זמינות במאה ה-18, נבנו המבשלות המודרניות של אותה תקופה מחוץ למרכזי הערים בסמוך לנהר או מקור מים איכותי אחר. מנהרות תת קרקעיות לאחסון החביות לתקופת היישון נחצבו בסמוך לנהר תוך ניצול מימיו למיזוג טבעי. על מנת להבטיח טמפרטורה קבועה גם בקיץ וגם בחורף, האדמה שמעל למנהרות כוסתה בחצץ ששימש כמבודד וננטעו עליה עצי ערמונים על מנת להטיל צל בימות הקיץ. בתחילת הקיץ הובאו קרחונים גדולים מההרים לקירור המנהרות וכך הבירה יכלה להשתמר למשך הקיץ. מכאן קצרה הדרך ליוזמה המתבקשת של הצבת דוכן מכירה בצל העצים שימכור את הבירה הטריה שהבשילה במרתפים שמתחת. שולחנות מתקפלים וספסלים פוזרו לנוחות הלקוחות ועד מהרה נוצר גן הבירה הראשון. יחד עם הבירה נמכרו מיני מזונות כמו פרעצלים, נקניקיות או ערמונים קלויים. צורת בילוי זו צברה פופולריות רבה והפכה לצורת הבילוי העיקרית בימות הקיץ. מבשלות האייל ששכנו במסבאות במרכזי הערים לא יכלו לייצר בירה בקיץ בשל החום נותרו מחוסרי תעסוקה. האגדה מספרת שהם לא יכלו להשלים עם זאת ופנו במאה ה-19 למלך לודוויג ה-I שיאסור על מכירת מזון בגני בירה. המלך שחשש מאובדן הכנסות ממיסים, נעתר ואסר על מכירת מזון בגני הבירה. כתוצאה מכך גני הבירה התירו הבאת מזון מהבית. האיסור של המלך לודוויג כבר איננו בתוקף אולם עד היום מותר להביא אוכל מהבית בעת ביקור בגני בירה ובלא מעט גני בירה, המזון נמכר בנפרד מהבירה.

בערב הלכנו כולנו בצוותא לאוקטוברפסט – חוויה עליה כתבתי בשבוע שעבר.

מסעדת הדגל של פאולנר

למחרת הביקור באוקטוברפסט, נסענו לסיור במבשלה שהסתיים בארוחה בבירגארטן הצמוד. על הסיור לא ארחיב הפעם, אבל על מסעדת הדגל של פאולנר הצמודה למבשלה דווקא כן. למסעדה קוראים פאולנר אם נוכרברג, מדובר במסעדה בווארית קלאסית מבחינת עיצוב הממוקמת במקום בו שכן במאה ה-17 מנזר סט. פאולה שהוקם על ידי נזירים איטלקים. על הכניסה שומרים שני אריות ענקיים (סמלו של בית המלוכה הבווארי ששכן במינכן). המסעדה כולה מרוהטת בריהוט עץ בהיר. הבירה נמזגת ממיכלי לחץ גדולים מנחושת המוזנים היישר מהמבשלה הסמוכה. בוטים (תאי עץ) ופינות ישיבה מבודדות מאפשרות לזוגות וקבוצות להתבודד. הקירות והמסדרונות עמוסים בסמלים, בכוסות, ובמזכרות ממותגות למיניהן לטובת רבבות התיירים המבקרים בה מדי שנה.

מאחורי המסעדה ממוקם אולם נשפים ענק בעל קיבולת של אלפי שתיינים בו מתקיים מדי מרץ הסטארקבירפסט – פסטיבל הבירות החזקות. פסטיבל בו הכוכבת הגדולה היא הסלבטור – בירת הדאבל בוק החזקה של פאולנר בעלת 7.9% אלכוהול. סלבטור היא הבירה הראשונה שיוצרה במנזר ששכן במקום זה בדיוק במאה ה-17 ועל פי המסורת, זו הדאבל בוק הראשונה בעולם. לפסטיבל הבירות החזקות ולסיפור של סלבטור אקדיש פוסט נפרד בבוא העת.

גולת הכותרת של המסעדה בימים שמשיים הוא גן הבירה (הבירגארטן) העצום והיפה הפרוש לידה תחת עצי ערמונים שנוסד בחצר המנזר בדיוק כפי שתואר לעיל. במרכזו של הגן ממוקמת המזרקה המפורסמת עם ראש הנזיר המופיע גם על לוגו המבשלה. שם אכלנו ארוחת צהריים. ארוחת הצהריים כללה, כמיטב המסורת הבווארית הטובה, פרעצלים, נקניקים שמנמנים שונים, פלטת גבינות שמנמנות, ממרח שמאלץ (שומן חזיר מעורב בעור – מעדן שנטעם טוב משנשמע), ממרח אובזדה – ממרח גבינה, עם חמאה המתובל בפפריקה וכמון, שפצלה, כרוב כבוש, דגים כבושים  וכד'. בבירגארדן נהננו מבירות שאינן זמינות בדרך כלל במקומות אחרים כמו לאגר בהיר לא מסונן שנראה במבט ראשון כבירת חיטה, וסלבטור החזקה המוגשת בכוס חרס מסורתית. בסיבוב הראשון כולם קיבלו את הלאגר הלא מסוננת. אני המשכתי עם מונשנר לאגר כהה ועשירה בלתת.

מיקרוברוורי של פאולנר

אף כי כל הבירה המבוקבקת בבקבוקים, לביות ופחיות מגיעה מהמבשלה של פאולנר במינכן, ניתן להשיג בכמה מקומות גם פאולנר אחרת – טרייה שבושלה במקום. מקום אחד כזה במינכן הראוי לציון הוא הפאולנר בראו האוס בככר קפוצינר – מבשלת מיקרו המספקת את תצרוכתה שלה בלבד. היא מייצרת את בירת פאולנר על פי המתכונים המסורתיים אולם הבירה בה טריה, בלתי מפוסטרת ולא מסוננת ועל כן בעלת טעם ואיכויות שלא ניתן להשיג לעולם בבקבוק או אפילו חבית. המקום ענק ובנוי מחדרים רבים, כולל חדרי קונספט כמו חדר ספריה, חדר אבירים וכמובן בירגארדן גדול ונעים בעל קיבולת של מאות סועדים/שתיינים בכל רגע נתון. בעקבות הצלחתו של הבראוהאוס של פאולנר בככר קפוצינר, נפתחו עוד מבשלות בוטיק כאלה של פאולנר ברחבי העולם, בין השאר בסין, בסינגפור, בדרום אפריקה, באיטליה, בארה"ב, בדרום אמריקה ובמזרח אירופה.

פאולנר ומבשלות אחרות.

אף כי כתבתי בעיקר על מקומות של פאולנר – הגדולה שבמבשלות בוואריה, ואכן נוכחותה של פאולנר בולטת מאוד במינכן, הרי שגם שאר המבשלות של מינכן מספקות חוויה בווארית לא פחות מרשימה עליהן כתב דרור טרבס בבלוג של בקבוק. אזכיר את בית הבירה של שניידר הסמוך למריאנפלאץ, את בית הבירה של אגוסטינר וכמובן אי אפשר לדבר על חוויית הבירה הבווארית מבלי להזכיר את הבירקלר (מרתף הבירה) של הוף בראו – בית הבירה הגדול בעולם הבנוי על פני בלוק שלם וכולל 2 קומות של חדרי בירה וביר גארדן גדול ומרשים. לבירקלר של הוף בראו יש גם צד אפל בעברה שכן היה חביב על חברי המפלגה הנאצית. אם כי יודעי דבר מספרים שלפני מלחמת העולם השניה הוא היה ממוקם במקום אחר. מה שמושך תשומת לב יותר מכל בהוף בראו הוא טורי כוסות החרס המהודרות הנעולות בתוך כלובי ברזל גדולים שנראים כלקוחים מימי הביניים. אלה הכוסות של הקבועים. כשהמבקרים הקבועים מגיעים, מושיבים אותם אחר כבוד בשולחנות מיוחדים השמורים לקבועים בשם "סטם טיש" ומגישים לכל אחד מהם את הבירה בכוס האישית שלו – פרסונליזציה נוסח בוואריה.